יום אחד במרץ, כשהשמועות על סגר מתקרב עפו ברחובות ניו יורק, אישה אמריקאית ממוצא סיני בשם ג'ייאנג פאן (Jiayang Fan) יצאה מהבית לקנות אוכל ודיברה בטלפון בסינית. לפתע, ממש מול הבית, גבר צעק עליה באלימות ״סינית, כלבה דפוקה סינית״. בהתחלה היא לא האמינה שמישהו סתם עומד וצועק עליה כך, אבל הוא חזר על דבריו בצורה מאיימת שוב ושוב. היא התערערה וחזרה הביתה מיד.
לא ניתן להבין את הסיפור הזה מבלי לזכור שהחל מראשית משבר הקורונה נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ התעקש להתייחס אליו כאל ״הוירוס הסיני״, ולהאשים את הסינים בהפצת המחלה לארצות הברית. כך הוא "הצליח" להסית את האומה כנגד כל האזרחים האמריקאים ממוצא אסייתי ולהפוך אותם למטרה לגזענות ולאלימות.
פאן, שהיא גם עיתונאית מהניו יורקר,מתארת את המציאות של הזו בשיחה בפודקאסט של הניו יורק טיימס "The Daily". בהקלטה, היא מספרת על החיים שלה ושל אימה כנשים סיניות באמריקה, ודרכן על המחסומים והכוחות של נשים בכלל, ומהגרות בפרט, כשהן פורצות את מגבלות הזהות שלהן. כשימי הקורונה נכנסים לתוך סיפור החיים שלהן, נעשה ברור עד כמה מה שבנו הוא שביר, וכמה מהר אפלייה והדרה יכולות להשתלט מחדש על ההווה.
ארוחת צהרים בלי דג חריף או אורז
פאן נולדה בסין בשנת 1984. אביה היה מדען ואמה רופאה. כשהייתה ילדה, אביה נשלח על ידי ממשלת סין להשתלם בארצות הברית, באוניברסיטת ייל. לאחר הטבח בכיכר טייאנמן בבייג'ינג ביוני 1989, הממשל האמריקאי פתח את שערי ארצות הברית לא.נשים שעלולים להיות נרדפים על ידי המשטר הסיני. בעקבות הזמנה זו, פאן ואמה הצטרפו לאב שכבר היה שם.
היא הגיעה לארצות הברית מתרבות שונה לחלוטין, בה ארוחת הצהרים שהילדים לוקחים איתם לבית הספר מורכבת מדג חריף ואורז ולא מכריכי חמאת בוטנים. המורה ציפתה שפאן תשתלב ותשתתף בשיעור, אבל היא לא ידעה אנגלית ולא הבינה מאומה.
הילדים סביבה הדירו אותה ופגעו בה, אבל היא לא היתה מסוגלת לתת שם ליחס שסבלה ממנו. כשחשבה על גזענות, חשבה על אנשים שחורים ועל היחס המפלה שסבלו ממנו. מכיוון שלא קראו לה בכינויי גנאי, כמו לילדים הכהים סביבה, היא לא ידעה איך לפרש את מה שקורה לה. היא הרגישה מובסת ובודדה.
שיעורים שלמדתי מאימא
בדיעבד, פאן תוהה אם הרגשת הבדידות שלה כילדה בת 6 לא נבעה בעיקר מאי היכולת שלה לשתף ברגשותיה את אמה, שגם לה היו אתגרי הישרדות משלה. בסין, לאם היתה משרה כרופאה, אבל כמו הרבה נשים סיניות באמריקה, היא נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה בעבודות מזדמנות ובשכר מינימום, והרגישה שולית וחסרת אונים.
מאמה פאן למדה לשרוד. שיעור ראשון: אסור לטלטל את הספינה ובשום אופן לא כדאי לבלוט. שיעור שני: חשוב לפענח את המערכת ואז למצוא דרך לטפס למעלה. שיעור שלישי: אם את מנסה להתאים את עצמך יהיו לך חיים יותר נוחים. וזאת הרי המטרה.
פאן כנראה הייתה תלמידה טובה. כי תוך זמן קצר היא השתלטה על האנגלית, וכיום היא, כאמור, כתבת בניו יורקר. בשיחת הפודקאסט התוודתה שהיא עדיין מרגישה כמו תיירת בתרבות האמריקאית, בשכל זאת קיוותה שאם תתנהג כראוי ותצליח לא לבלוט היא תהיה כמו כולם.
ואז הגיע משבר הקורונה והוכיח לה שהיא לא היחידה שמתקשה לזהות את עצמה עם "כל השאר".
מי הראשונים שיושלכו אל מתחת לגלגלי האוטובוס?
אותו הגבר שצעק עליה ברחוב לפני חודש? הוא לא הראשון שקרא לה בשם גנאי. לאורך חייה כאישה סינית אמריקאית, שבחרה להיות עיתונאית ולהופיע בציבור, היא התרגלה לכך שקריאות כאלו הן חלק מהחיים שלה כ"זרה" בארצות הברית. היא תמיד הייתה מודעת לכך שגם בימים כתיקונם יש לאנשים ההולכים מולה ברחוב סטריאוטיפים מסוימים על מי שנראות כמוה, נשים סיניות באמריקה.
אבל באף מקרה קודם לא חשה כזו אימה כמו באותו יום בחודש שעבר. עד אז הנטייה הטבעית של פאן היית.ה להקטין בחשיבותם של אירועים שכאלו ולא לראות אותם כחלק מתופעה רחבה וכוללנית. אבל בזמן של חרדה קיומית כמו בקורונה, אנשים מחפשים את מי להאשים, והכללה היא שם המשחק.
כשהמדינה בה נולדה הופכת לאחראית למגפה איומה, היא עצמה הופכת לחשודה ולמטרה נוחה שאפשר לכוון אליה את כל הפחדים והזעם. שנים של מגורים בארצות הברית, לימודים, שפה, אזרחות, קריירה מצליחה: כולם נמחקים בעת משבר. הסביבה רואה רק את הפנים הסיניות שלה. את האויב.
כשהייתה ילדה, ג׳ייאנג ומשפחתה ויתרו על ביתם ובחרו בחיים שונים לגמרי במדינה אחרת, כי פחדו לחייהם בסין ורצו להבטיח לעצמם עתיד בטוח. לכאורה הם הצליחו להיטמע בהצלחה בתרבות חדשה. ואז הגיעה הקורונה ועימה הבהירות – בזמן חירום ה"ילדה המאומצת" היא הראשונה להיזרק לקור. גם בניו יורק, כמו בסין, היא איננה בטוחה.
זה לא רק הסיפור של ארצות הברית. בישראל עצמה ראינו בזמן ניהול המשבר כמה מהר מושלכות הצידה נשים, בצוות ניהול המשבר ובחברה כולה. ורק לפני שבועיים שמענו את ביטויי השנאה האיומה נגד הציבור החרדי כולו, שהמואשם בהפצת המחלה. בעולם כולו משבר הקורונה מפיץ עימו נטייה שמזכירה "משפטי מכשפות". איומים, התקפות מילוליות, ולפעמים התקפות פיזיות ורצח.
אנחנו חוגגות את חג הפסח 2020 בעיצומה של תקופת חירום עולמית. ואני מקווה שביום שאחרי הקורונה, נתרגל את הפסוק ״ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים״.
תמונה בראש הכתבה: Myriams_Fotos from Pixabay
