נכתב לרגל יום השנה לפטירתה של דליה רביקוביץ:
דליה רביקוביץ נולדה בשנת 1936 ברמת גן, בת בכורה להוריה. אביה נהרג בתאונת דרכים כשהיתה בת 6 בלבד, ולאחר מכן משפחתה עברה להתגורר בקיבוץ גבע. בגיל 13 נשלחה למשפחת אומנה בחיפה, וסיימה את לימודיה בבי"ס בעיר.
שיריה הראשונים החלו להתפרסם בשנות ה-50. שירתה זכתה לתשבוחות המבקרים והקוראים, והיא זכתה להכרה ולפרסים ספרותיים רבים: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה. בשנת 1998 זכתה בפרס ישראל, ובשנת 2000 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מאונ' חיפה.
בנוסף לשירה היא כתבה גם פרוזה וספרי ילדים. היא תרגמה מאנגלית לעברית שירים של אדגר אלן פה, ט.ס. אליוט, ועוד. שיריה תורגמו ל-21 שפות: יידיש, איטלקית, צרפתית, רוסית, ושפות רבות נוספות. ספרה האחרון, "באה והלכה", המכיל סיפורים קצרים, פורסם ב-2005.
היא היתה מזוהה עם השמאל, ולאחר מלחמת לבנון ב-1982 החלה לכתוב גם שירה פוליטית, בנוסף לזו האישית. כך למשל, בעקבות הטבח בסברה ושתילה כתבה את השיר המצמרר "תינוק לא הורגים פעמיים". יש כאלו שיוצרים הבחנה בין השירה האישית לפוליטית אצלה, אך אצלה הפוליטי הוא האישי – והשירה הפוליטית שלה היא בראש ובראשונה אישית ואנושית. היא עוסקת בפן ההומני, ובעיקר בסבל האנושי שמאחורי הסכסוך. היא הזדהתה עם החלש, עם המדוכא, ונהגה לומר על עצמה: "אני עם דמעות העשוקים".
וסבל אנושי לא היה זר לה; היא סבלה מדיכאון קליני, ואף אושפזה פעם אחת על רקע זה, חוויה שהיא תיארה לאחר מכן כטראומה קשה. בראיון טלויזיוני לירון לונדון היא אמרה פעם: "שירה היא פרי תוצר של סבל, והיא מעידה על רגישויות שעדיף שלא תהיינה". על הדיכאון שלה היא כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה דיפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר". אבל דליה רביקוביץ לא כתבה על דיכאון; היא כתבה את הדיכאון. היא כתבה את החוויה הפרטית שלה באופן מדויק ונוגע, ואף הצליחה לצאת מהחוויה הפרטית-אישית שלה באמצעות הכתיבה הייחודית שלה, שהופכת את החוויה לאוניברסלית; כך שגם מי שלא חוותה דיכאון קליני בהכרח יכולה למצוא את עצמה בין שורות השירים שלה. כי הרי סבל, עצבות, יתמות, אמהות, אהבה ושברון לב, ואפילו דיכאון, גם אם לא בעוצמה הקלינית שלו – אלו חוויות אוניברסליות. ודליה רביקוביץ ידעה לתמלל את החוויות האלו ולהפוך את הריק ואת הכאב למתנה, ליצירת אמנות. ואולי כך גם השירה שלה, עבור מי שקוראת אותה ויכולה להרגיש, אפילו לרגע, שהיא בעצם לא לבדה – מישהי אחרת כבר חוותה את הדבר הזה קודם, ואפילו הצליחה למצוא לזה מילים.
דורי מנור, משורר, מתרגם ועורך, שהכיר והוקיר את רביקוביץ, ואף ערך והנחה ערב לזכרה בקאמרי לפני כשנה, מספר עליה לפוליטיקלי קוראת, ושופך אור על דמותה: "הפעם האחרונה שבה ראיתי את דליה רביקוביץ היתה במטולה, שנה או שנתיים לפני מותה. אני זוכר שהיא סיפרה על תלמידת תיכון שהתקשרה אליה לטלפון הפרטי בביתה, במצוות המורה לספרות, ושאלה אותה על מטפורה זו או אחרת בשיריה. דליה ענתה לה באירוניה אופיינית: "תגידי למורה שלך שדליה רביקוביץ לא יודעת מה זאת 'מטפורה'".
בניגוד ללאה גולדברג או להבדיל יונה וולך, היא דווקא לא הולחנה הרבה. ויחד עם זאת נראה שהיא משוררת מאוד מוכרת ואהובה בקרב אלו שאוהבים/ות שירה, ולא רק. נראה גם שלאחר מותה היא זכתה אפילו ליותר הכרה ואהבה. איך אתה מסביר את זה? מה יש בה – ובשירה שלה – לפי דעתך, שהופך אותה למיוחדת כל כך?
מנור: "היא הולחנה פחות מאחרים כי יש בה משהו פחות מתמסר, תובעני יותר, לפעמים מורכב יותר. זאת לא אמירה שיפוטית – רביקוביץ היא אחת המשוררות האהובות עלי ביותר – אלא ניסיון לראות את השירה שלה ראייה חיצונית ולהבין מדוע יש לא מעט אנשים שקשה להם אתה. כמובן, הסיבה היא לא רק לשונית/שירית, אלא גם אישיותית. ביונה וולך, למשל, יש משהו כריזמטי וכובש ומסחרר שלא היה בדליה רביקוביץ: בלאה גולדברג, אם לתת דוגמה אחרת, יש איזו פשטות ייחודית – פשטות, ממש לא פשטנות – וגילוי לב גמור שמאפשר לכל קורא כמעט להזדהות אתה גם אם הוא לא חובב שירה מובהק. אצל דליה רביקוביץ הדברים הם תמיד סובטיליים יותר, מורכבים יותר. היתה בה עדינות גדולה, אירוניה דקה, מורכבות אינסופית, שום דבר שאפשר לצבוע אותו בצבע אחד."
היא נמצאה בדירתה ללא רוח חיים ב-21 באוגוסט 2005. ככל הנראה נפטרה מאירוע לבבי. ב-2015 הפיקו לירן עצמור ויעל פרלוב, בבימויה של רות ולק, סרט על חייה ויצירתה של דליה רביקוביץ בשם "בובה ממוכנת", והשנה יצא לאור ספר משיריה הגנוזים.
התמונה בכתבה מתוך צילום מסך של דליה רביקוביץ מקריאה את "הבגד" ביוטיוב. צילום: גוני ריסקין וארכיון מעריב.
