המסע הלא צפוי

מאת: אנונימית (השם המלא שמור במערכת)

יתכן שאם הייתי מכירה את בן זוגי כשהיינו ממש צעירים, לא היה לוקח לי כל כך הרבה זמן להבין שמשהו השתבש. הכרנו בשנות החמישים לחיינו, פרק ב' עבור שנינו, אסירי תודה לעולם על שמצאנו שוב אהבה. זה לא היה פשוט. היינו שנינו אלמנים טריים, עם ילדים בוגרים. ביחד, רצינו לשקם עצמנו בזוגיות תומכת. עשינו תוכניות לטווח הארוך, בטוחים שנזדקן יחד.

אבל זה לא קרה.

לפני שנים אחדות, התחלתי להרגיש שמשהו בבן הזוג שלי משתנה. בהתחלה, היו אלה סימנים עדינים וכמעט לא מורגשים, שהביאו אותי למסקנה שהיחסים ביננו לא ממש עובדים. ניסיתי לברר, הוא ענה שהכל בסדר גמור. שעכשיו, לקראת גיל 70, הוא משתחרר, משתנה לטובה, משחרר עכבות שמנעו ממנו לחיות כפי שתמיד רצה – אך לא העז.

הוא גם ביקש שנלך שנינו לטיפול זוגי, כדי שאלמד להכיר ולקבל את האיש החדש שהוא הפך להיות. ביחד, הלכנו לפסיכולוג שלא הכיר את האיש הישן – ולכן לא חשד במאומה.

מהמקרר אל התנור

בן הזוג שלי הפך להיות חסר שקט. אימפולסיבי, קצר רוח, מתוסכל. לא הכרתי אותו ככזה. להפך, המזג הטוב שלו היה אחת התכונות שקסמו לי כאשר הכרנו.

כיוון שתמיד היו לו בעיות שינה, חשבתי שאולי זו הסיבה לחוסר השקט. שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות, במה אוכל לעזור לו. אך הוא הפך מרוחק ומסתגר. האדם שהכרתי, שאהבתי, שהיה חברי הטוב ביותר, הפך לזר. זה הבהיל אותי, זה ציער אותי. לאט לאט התחלתי להרגיש שבמקום בן זוג, יש לי בבית דייר.

היו גם שינויים יותר ברורים: אם בעבר יכולתי לסמוך על יושרו, פתאום ראיתי שהוא משקר ומסתיר. הוא הפך לאדם לא אחראי, בעל התקפי קניות ובזבוזים משונים שלא היה להם הסבר. ואפילו גניבות. מאוחר יותר, נודע לי שהוא לווה סכומי כסף גדולים מחברים. כיסיתי את כל החובות וניסיתי לתת לכל תופעה כזו הסבר הגיוני. חייתי בסטרס. כל יום הביא איתו דאגות חדשות ושריפות (מטאפוריות), שעלי לכבות.

דיור לכולן?

בתוך כל המערבולת הזו, הייתי מאוד בודדה. לנוכח ההסברים שנתן לשאלות שלי, התחלתי אפילו לפקפק בשפיות דעתי. לא היו לי מילים כדי לספר ולהסביר לעצמי ולאחרים מה קורה. וגם התביישתי. הבנתי שקרה לנו משהו קשה, מוזר. קיוויתי והאמנתי שמדובר במשבר זמני. שבן הזוג האוהב והמוכר יצוץ עוד מעט בחזרה ויסביר הכל.

לעיתים, בתוך מערכת יחסים זוגית, אנו נוטות לחפש בנו אשמה, או לקחת עלינו את האחריות. אבל האמת היא, שלא תמיד המציאות תלויה בנו או בהשתדלות שלנו. במקרה הזה, כשבן זוגי התרחק, ניסיתי להתקרב. להיות אכפתית יותר, סבלנית, רגישה, לשבור את חומות הניכור. לא הצלחתי.

בסופו של דבר, לפני קצת יותר משנה, ביום בהיר אחד, הבנתי שזה נגמר. שהמצב לא ישתנה. אמנם לא היה לי עוד הסבר, אבל הבנתי שאיבדתי את בן זוגי, ונפרדתי ממנו.

צאו לי מהסטטוס

גם אחרי הפרידה, המשיכו הניסיונות להבין. לא ידעתי מה לחפש, ואיך, אבל אחרי שקראתי מאמר בניו-יורק טיימס על דמנציה הגורמת קודם כל לשינויים אישיותיים והתנהגותיים, ולאו דווקא קשורה באובדן זיכרון, התחלתי להבין מה קרה לנו.

לפני חודשים אחרים, קראתי ב-Ynet כתבה נוספת, שעסקה בסימנים המוקדמים של דמנציה. לפי הכתבה, אבדן זיכרון הוא רק חלק מהסיפור. דמנציה יכולה להתחיל בהפרעות שינה, טעויות בשיקול הדעת או שינויים באישיות.

ד"ר אורן טנא, מנהל המערך הפסיכיאטרי באיכילוב, מנהל מכון "מנטליקס" וחבר במועצה המדעית של עמותת עמדא, כותב על האתגרים שבזיהוי מוקדם של המחלה החמקמקה הזו.

"אחד ההיבטים ה"ערמומיים" ביותר של דמנציה, הוא שהתסמינים המוקדמים שלה יכולים להידמות למצבים פסיכיאטריים נפוצים", כך נכתב בכתבה. "לדוגמא, שינויים באישיות, עצבנות מוגברת, אימפולסיביות או נסיגה חברתית. אלה עלולים להיות מיוחסים בטעות להפרעות מצב רוח כמו דיכאון".

בהמשך, הוא מסביר שחולים עם דמנציה פרונטו-טמפורלית (FTD), עלולים להפגין התנהגויות חברתיות בלתי הולמות, או שלא תואמות כלל את אופיים המוכר או את הסיטואציה החברתית בה הם נמצאים, כמו גם קבלת החלטות פיננסיות פזיזות. לצד זה, הם מגלים קושי להביע אמפתיה – או להבין כיצד התנהגותם פוגעת באחרים.

את כל הדברים שד״ר טנא ציין במאמר חוויתי בשנים האחרונות עם בן זוגי.

אם לא נעמוד לצידן של נשים, נישאר לבד

לפני כמה שבועות, קראתי כתבה על אמה המינג-ויליס, אשתו של ברוס ויליס, שכתבה ספר על החוויה שלה עם הדמנציה הפרונטו-טמפולרית של בן זוגה. הספר יצא ממש לאחרונה. קראתי אותו מיד. כל מה שהיא הזכירה, היה מוכר לי מהחיים שלנו.

בין היתר, סיפרה המינג-ויליס על רצונה להיפרד מבן זוגה לפני שהבינה מה קורה לו. היא הייתה בטוחה שמשהו השתבש לחלוטין ביחסים שלהם. דמנציה פרונטו-טמפורלית היא מחלה של אנשים צעירים באופן יחסי וכיוון שהשינויים הם אישיותיים, קל לפרש אותם כבעיה ביחסים הזוגיים. כך, מספרת המינג-ויליס, השינויים ההתנהגותיים של חולה הדמנציה גורמים פעמים רבות לפירוק המשפחה.

הספר של אמה המינג-ויליס הוא שירות עצום לקהילה, ומבחינתי העדות האישית שלה הייתה גלגל הצלה. זו גם הסיבה שהחלטתי בעצמי להעביר הלאה את הידע, את הניסיון האישי, ולכתוב את הטור הזה אצלנו בפוליטיקלי.

אנחנו נוטות לקשר דמנציה לא.נשים מבוגריםות, זקניםות. אבל זה לא תמיד נכון – לאבד בן זוג לדמנציה זו טרגדיה אישית. המינג-ויליס מכנה זאת "אובדן לא מוסבר". בניגוד לאלמנות, כאן האבדן מתעתע: בן הזוג קיים פיסית, אך הוא מתרוקן מכל התוכן המוכר לך. לאבל, במקרה הזה, נוספים רגשי אשם, תחושות בדידות והמון בלבול.

אמה המינג-ויליס מציעה לדבר עם רופאת משפחה ולספר על התהיות והשאלות. אני מצטרפת להמלצה שלא להישאר עם כל המשא הזה לבד.