מאת: הדס רות ליבמן
באירוע בת המצווה השכבתי שלנו מחנכת הכיתה יצרה עבורנו מחזה חניכה, שכלל בין השאר שיר ששרנו בלהט כולנו:
"לבשי מדים, מדי צבא – של צניעות וטהרה, חגרי חגור וגם תרמיל מלא באמונה.
ודעי להיות חיילת, כי זהו תפקידך. אך כמובן, דעי היכן – רק בצבא קונך.
להיות חיילת מסורה ונאמנה, המפקדת על יצרך, על יצרך הרע !"
המסר היה ברור לנו: זהו בנות, עכשיו אתן מוכנות לצאת לעולם ולגדול להיות נשים, מצוידות בבושה ובדיכוי חוויית המיניות והגדילה שלכן בעולם. וחיילת למה ? כי צריך לשמור ולהשמר, עבורי ועבור אחרים. שלא אחטא ולא אחטיא חלילה בגופי המשמש כחפץ שצריך לחנוט במדים ובחגור. כי היצר הוא אויב והעולם זאב. ומהו מקור הסכנה ? גופי המתפתח וכוח נשיותי, הם אלה הדורשים ריסון ואכיפה.
נזכרתי באירוע הזה למול ההתרחשות הערה סביב אותם הרבנים החשודים לכאורה בשימוש בכוח סמכותם וגדלותם לצורכי ניצול מיני שפל ופוגעני. כל כך חשובה ומוצדקת בעיניי השיחה הגלויה הזו, שהייתה במשך שנים רבות מושתקת, בעיקר כדי לשמר כוח וסדר היררכיים על חשבון הקורבנות.
חשיפת האמת חשובה כעת ובכל עת, כי היא מהווה פעולה חשובה למען מתן צדק לקורבנות, אך יש בה משמעות נוספת, חשובה גם היא.
החשיפה הזו, של מבני הכוח בקהילה, היא למעשה הזמנה לריענון של תפיסות עולם ארכאיות שאמונות עליהן הנהגות גבריות בשם הדת. כמובן ומה לעשות, חיי נשים מושפעים מהן, שלא תמיד מתוך בחירה חופשית והיכולת להשפיע בחזרה. אלו אותן התפיסות שעיצבו את השיר ששרתי בלהט בגיל 12. אלו אותן הנהגות שגרמו לכך שבחברה שבה גדלתי השתרר טרור נגד נשים בכך שהתנהלה עריצות על גופן. ממש כך ולא פחות. העריצות הזו השפיעה רבות על הבניית הזהות הנשית שלי ושל חברותיי.
אם תתבוננו בגוף שלכן תאבדו מכבודכן
הדבר בא לידי ביטוי לא רק בשיר בת המצווה. החל מגיל ילדות נחשפנו לאמירות נחרצות אודות חשיבות שמירת הגוף והסכנה הטמונה בו והחמרות הלכתיות בנושאי צניעות. נאלצנו להפנים את שנאמר ולציית לו (וגם אם לא כן – לשלם מחיר על ההתנגדות ודרך כך להפנים את הנחיתות והכשל). ההחמרות כללו הפרדה בין המינים ושימת דגש מדוקדקת לפרטים על נראות ואי-נראות של נשים במרחב הציבורי.
גם הרבנית (אשת הרב, כן) הצטרפה אל שיטת המישטור שהוביל בעלה. בפגישות שסבבו בין השאר – ובעיקר – סביב צניעות, היא ביקשה מאיתנו הבנות שלא לחקור ולהכיר את גופנו, והמליצה להמנע מלהסתכל במערומינו ובכלל לא להרבות בהתבוננות בגוף ובקשר איתו כדי שלא נתבלבל חלילה ונסטה מכל כבודה בת מלך פנימה.
המורות ביסודי ובאולפנה היו נוזפות בנו על פתח בצוואר או על איפור בעין, עגיל שני, שרוול מתקצר או חצאית שחושפת קצת מעל לברך ועוד. הן היו מבקשות מכל אחת לבחור במה היא עושה השתדלות.
כשיצאתי למרחב הציבורי, לאחר שבחדרי שקלתי אינסוף פעמים מה ללבוש ומה לא, גברים חלפו על פניי בשביל ורובם נמנעו מלברך לשלום את הילדה שהייתי, שעוד לא הבינה ממש על מה המהומה וסיננה "שלום" תמים מידי פעם כדי לנסות כל זאת. כשעברתי לידם, רבים מהם השפילו מבט שסימן את הסכנה שהיוויתי, או שהגניבו אותו חטופות לעברי ולעבר אחיותיי וחברותיי… גם בדרכי למכולת התחולל מתח ברחוב ולא פעם הייתי מבחינה בדמות גבר מסוימת מרחוק וכבר יודעת שכדאי לי לעקוף, כדי לחסוך את המבוכה, האשם וקפיצות הגוף.
תחשבו על ההנחיות של הרבנית והשאלות של המורות בשילוב עם אותם המבטים הזכריים – התאבים, הנוזפים והטורפים – על הגוף הזה של הנערה שהייתי. הגוף שבתוך תוכו מבקש לפרוח, להשתוקק, להתגלות ולהתנסות ולו רק במגע אוויר, אך רק נדחק לפינה ונתבע לרצות עונש בשל היותו גוף נשי, מעורר סטיות ומחשבות אסורות.
אני, בהיותי ילדה רגישה שספגה והפנימה היטב את המסרים, בין אם בהתרסה ובין אם בהטמעה ובהכנעה (תמיד אצלי היו שתי אפשרויות קוטביות אך משולבות), הושפעתי רבות מהלך הרוח הרווח שהכתיב רב היישוב. כשהפכתי לנערה-אישה גדלתי היישר אל תוך הזהות הזאת.
אם תחציני את עצמך תגררי חפים מפשע לחטא
ניתן לומר שהתפתחתי בצמצום – מקופלת גוף ומטשטשת עקבות, מתוך הידיעה שאני נושאת ויוצרת חטא פוטנציאלי בלתי נשלט, אחד חייתי כזה שעלול להתעורר אצל גברים – בגללי ! לא פלא, אם כך, שכשגופי החל להתפתח, פשתה לה כבר הבושה והפכה להיות לחלק בלתי נפרד מזהותי הנשית, כמו הייתה ההתבגרות לגידול מכביד, מקטין ומדכא. וככל שגדלתי, בהתאמה, כך התכווצתי בכל הווייתי, כדי להסתיר באשמה את פריחת נעוריי.
היום אני מבינה את הבלבול שנוצר אצלי ואיזו מחלה אוטו-אימונית מתחוללת לה כאן, בחסות מובילי הקהילה, שיסודה בתפישה של סיבה-תוצאה: "אם תחציני את עצמך, את גופך, את קולך, את יופייך, את חיותך, אם חלילה תהני ממי שאת – את תחללי את הקודש ותגררי חפים מפשע לחטא. אז בלמי את עצמך. היעלמי". כמה כוח, כמה אשמה, כמה בושה. האין זאת הטרדה של ילדות, נערות ונשים מהמדרגה הראשונה ?
וכשניסיתי למתוח את מגבלות הלבוש וההתנהגות המדוקדקות האלו, נענשתי על כך חברתית בכך שלא הייתי יכולה להתקבל כך, כפי שבחרתי להיות עצמי. עיקר העונש התבטא בריחוק מהשייכות אל המקום היחידי שבו היה לי בית בזמנו. בנוסף לכך, כתוצאה מהנסיון שלי להחלץ במשהו מהאסורים ולקצר בשרוולים ובחצאיות, הופצו שמועות ריקות עליי כנערה קלת דעת ו"נותנת".
אני זוכרת כמה שהייתי מבוהלת מהמחוות הפתוחות והמפורשות של הגברים מהכפרים הערביים ששכנו בסמוך אלינו ואיך עמדתי בטרמפיאדה בצומת תפוח עם חברותיי, בשעה שאלה היו שורקים וצוהלים וצופרים לעברנו מהרכבים. המפגש עם המופע הזה היה עבורי הופכי לכל ההסתרה והאיפוק שהכרתי. כל התאווה הייתה גלויה לאור יום ומפורשת מאד. בזמנו חוויתי הקלה ואפילו נהניתי להיפגש עם הישירות הפשוטה הזאת, כי סוף כל סוף האנרגיה המינית לא נדחסה והעלימה.
במהלך השנים הבנתי כי בשתי הזירות הייתה זו החפצה, היה זה אותו המבט החיצוני שהכתיב לי מי אני. אני נזכרת איך כשהייתי הולכת לבד בעיר גדולה או לפעמים כשהרגשתי שאין איש שם לב בסביבתי, הייתי מתירה את תלתליי הפראיים ומתאמנת על צעידה בגוף חופשי. עד היום, אני חוקרת את האפשרות להתקיים עם הגוף שלי ללא משא. ללכת כשאני לא בדמות המושא, הנצפית, אלא בתור זו שמחוללת את הצעדים שלה ללא עין מודדת, אוכפת ורודה.
אבל הנתק שממילא כבר התקיים… בין הגוף, לחשק, לחיות הטבעית – ליצירת קשר אינטימי שלא מרגיש מחולל מיסודו, על כך ראוי לכתוב בנפרד. על ההשלכות הרבות והכואבות של השליטה הזו על יחסיי עם עצמי ובכלל.
רבני הקהילה מכתיבים חיי נשים
אני אמנם מעידה כאן על עצמי – אך לא על עצמי בלבד. אני רוצה להגיד משהו על האווירה שנוצרה בחממת ילדותי, שלתחושתי יש בה דבר מה מהותי ויסודי לספר ולהאיר עיניים באשר לחוויות ההטרדה המובנות אך הבלתי נראות לעין, שעוברות על בשרן נערות ונשים, ונפגעות ממנה עמוקות. זו, לתחושתי ומהיכרותי עם העניין.
בנקודת הזמן הזו, שבה יוצאות אמיתות של נשים לאור, אני רוצה להסב את תשומת הלב אל ההטרדות המושרשות בסביבה החברתית שבה אנו חיות ולבקש להתבונן בשטחים האפורים ואף אותם לשאוף לרפא. הרי ממילא הכל קשור בכל, ומה שקורה בחדרי חדרים קשור בקשר ישיר למה שקורה מחוצה להם. ההסתרות הם כמו המרתף של הבית והמרתף של הבית הוא סך כל מה שמתרחש ונהוג מעליו.
הרבנים שהכרתי, לפני שעזבתי רעיונית ופיזית את הקהילה בה גדלתי, הכתיבו את דעת הקהל ועל פיהם נשק דבר. היה להם כוח משילותי עצום וכמעט תמיד דרך התורה שבה נקטו, הייתה אובססיבית בעיקר להלכות צניעות. אולי, כי כך נשמר הכוח אצל הגברים ולא ישתנה מאום תחת השמש, לטובת מי שטוב לו כך להיות תחת השמש.
הכוח שהיה להם בידיים היה לא הגיוני, לא מידתי ומסוכן מאד. וחלקם עשו בו שימושים שרובם, למן גדול ועד קטן, היו ועודם קשורים לשלילת החופש של הפרט. אני רוצה להגיד זאת אפילו חריף יותר – הם שיחקו לי ולחברותיי ולאחיותי בתפישת המיניות שלנו וחיבלו בה לעומק. וזה עוד בלי להגיד מילה על מעשים מפורשים, הרסניים ומכאיבים והעלמות עין לטובת שלום קהילה ושלום בית והתערבויות בחיי נישואים.
באתי להגיד כאן שעדויות על מעשים קיצוניים ודרישת צדק ואמת, הנן יקרות מאד וראוי להתייחס אליהן בקשב רב ולהאמין להן, קודם כל. ראוי לעשות זאת גם כי מלבד ההכרה המלאה בעוול שנעשה לקורבנות, הן אף מהוות סמן חזק ובולט לעוולות שקל שלא להבחין בהן ולספור אותן, אך הן מתקיימות ממש כאן ביומ-יום. ועל אף שעל פניו אין בהן כל עבירה על החוק, הן שוללות חופש בסיסי, מכפיפות ופוגעות לטווח ארוך בנשמות יקרות וטובות.
בכל פעם שעולה סיפור כזה אני כבר יודעת ובטוחה שמדובר בקצה הקרחון של חיי קהילה שלמים. כי ככה זה – מקרי הקצה לא רק מעידים על עצמם, אלא על כל הרצף האנושי שמתנהל סביבם. בזאת אני בטוחה.
לקריאת מאמרים נוספים בנושא פמיניזם ודת לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מתוך הסדרה Unorthodox
