מאת: שירי כהן
כשהייתי ילדה שאלתי את אבא שלי מי ברא את אלוהים. הוא התרגז ואמר לא לשאול שאלות כאלה יותר. לא כי הוא חשש לתגובתו של אלוהים יתברך, להבנתי מערכת היחסים ביניהם דווקא די זורמת. הוא פשוט טען שמי ששואל שאלות כאלה משתגע.
השנים עברו, ואיתן הגיעו עוד ועוד שאלות. האם יש דבר כזה רצון חופשי? איך יודעים מה המציאות האובייקטיבית? ובעיקר – מה המשמעות של כל זה? העצה/פקודה להפסיק לשאול הגיעה אליי מעוד אנשים: צריך להיזהר משאלות כאלה, אפשר להשתגע.
בגיל 23 השתגעתי.
כמו ילדה שלא יכולה להמשיך לשחק בבובה אחרי שאמרו לה שהיא לא אמיתית, לא הצלחתי להשתחרר מהידיעה שאני חיה בתלי תלים של סיפורים שמכסים על העובדה שהכל זה המצאה, ושאנחנו מוקפים בכלום.
המשבר, כדרכם של משברים, נגמר אחרי כמה חודשים, אבל הקושיה נשארה והקשיתה. עם הזמן גיליתי עוד ועוד אנשים שפילספו את עצמם לדעת. אנשים שאיבדו את האחיזה בחוקיות של הדברים בעקבות משבר, ואנשים שעצם השאלה מה הטעם לחיים שיתקה אותם, עצרה אותם מלתפקד, וככל שהם ניסו למצוא לה פיתרון, הם רק התחפרו בה יותר ויותר.
ואז גיליתי את רבי נחמן, שנתן מסגרת תיאורטית לכל העניין: שאלות מהחלל הפנוי, קוראים לזה. שאלות ש(לפחות נכון לרגע הזה) אין עליהן תשובה.
על שאלות מהחלל הפנוי, רבי נחמן מסביר, צריך לדלג. אין ויכוח על כך שאנחנו מוקפים בריק אינסופי, אין ויכוח על כך שיש אין פנימי בכל אחד ואחת מאיתנו. החידוש שלו, בשבילי, היה שמעבר לכל האין הזה דווקא כן יש. יש משמעות, יש אלוהים, כל אחת ומה שזה אומר בשבילה. והחכמה, שלא לומר המיומנות, היא לא להיתקע בתוך הריק. לדעת לזהות כשמדובר בשאלה שהיא בבחינת בלבולי שכל, ולהפסיק לנסות לענות עליה.
*
מה הקשר לפמיניזם, אתן שואלות? ובכן, אני רואה שניים.
הראשון הוא המובן מאליו, ולו אני אוהבת לקרוא: "לכי תוכיחי שזה מגדרי". מאז שהתפמנסטי (בניין התפעל, שורש פ.מ.נ.ס.ט), התחלתי לראות סיטואציות בצורה אחרת. פתאום היה עוד הסבר אפשרי להרבה התנהגויות שלא הבנתי למה הן מגיעות לי.
אבל בזה בדיוק זה נגמר – הסבר אפשרי. אני לעולם לא אדע למה פלוני אדמוני מתנשא מעלי. האם זה כי הוא מתנשא מעל כולם, האם זה כי אני שידרתי חוסר ביטחון, או שזה באמת כי הוא פשוט חושב שנשים הן טיפשות יותר. אין לי את הנתונים לענות על השאלה הזו, כמו שאין לנו את הנתונים להכריע סופית שיש או אין אלוהים. זאת שאלה מהחלל הפנוי. וכשהבנתי שאני לעולם לא אענה באופן סופי על השאלה "האם זה בגלל שאני אישה" גם היה לי קצת רגוע יותר בראש.
כך גם החלטתי לאחרונה לעשות עם כל התחום ההסברתי. יש אנשים שסקרנים לדעת, שמוכנים להשתכנע לכאן או לכאן, וככה גם נראות השיחות איתם. מנגד, יש אנשים שלא משנה כמה נתונים תביאי להם יגידו שהטיעונים שלך אמוציונאליים, או ש"אני לא יודע יש שני צדדים לכל דבר". כתבה על זה מעולה נטע עמית, אנחנו מבזבזות על זה אנרגיה. ואני רוצה להוסיף – אנחנו צריכות לדלג מעל זה. ובלדלג אני לא מתכוונת ל"עזבי הוא סתם מטומטם" או לפשוט לוותר – להיפך.
אנחנו תקועות עם איזו אקסיומה בראש שרק ביום בו כולם יבינו שנשים יכולות לעשות הכל – נוכל באמת לעשות הכל. אבל שינוי לא עובד ככה. לפחות לא רק ככה. אתן חושבות שהחרדים באמת שכנעו מישהו שע"י לימוד תורה גם הם מגנים על המדינה? לא. הם מציבים עובדות בשטח כי הם כח פוליטי. ואם אנחנו נפסיק לנסות להסביר את עצמנו ולהיות "בסדר" כשאנחנו מבקשות זכויות בסיסיות, אולי גם לנו יום אחד יהיה מספיק כח פוליטי כדי לעשות שינוי.
*
אבל זה לא רק זה. כמו שהבטחתי, יש עוד עניין. רבי נחמן לא ניסח את הרעיון של החלל הפנוי כעצה למתווכחי סרק בפייסבוק.
האזהרה, כמו שאני מבינה אותה, היא מאותו מצב של שיתוק. אותו שיגעון ממנו כולם הזהירו אותי הוא לא שיגעון של שמיעת קולות, או איזו מסקנה שאת אפרוח. השיגעון הוא עמדה קיומית ממנה את לא מוצאת את האנרגיות לפעול בעולם.
הדרך הקלה אליה היא לשאול שאלות שאין עליהן תשובה, אבל היא לא הדרך היחידה. השיתוק הזה קורה גם כשלומדים יותר מדי היסטוריה. כשכל דבר הוא מטבע ואי אפשר לבחור צד אחד, כשלכל מעשה יש כ"כ הרבה השלכות שאת לא מצליחה להבין מה המשמעות של המעשה הספציפי שלך בתוך ים הפעולות של בני האדם.
בנקודה זו, רבי נחמן קורא לנו לחזור אל המקום שיש בו טוב ורע. אם אנחנו חיות בסיפור שמוקף בריק שמוקף במשמעות, אנחנו יכולות להתגבר על ה"התעוררות" הראשונה, המשתקת, ולהמשיך ממנה לתמימות שניה. לאמונה בערכים ובמעשים שלנו לא כי מעולם לא הטלנו בהם ספק, אלא למרות הספק הקיים. לדוגמה מילת נשים: העמדה הראשונה, האוטומטית, היא שזה רע. ביטוי רוע פשוט שצריך להפסיק אותו. אחר כך מגיעים ספקות ה"שני צדדים לכל מטבע": החל מ"זו תרבות אחרת ואנחנו לא יכולות לכפות את עצמינו", ועד ל"את לא יכולה להציל את כולם". אלה וגם אלה, הם מלכודות של החלל הפנוי. אם נתחיל לנסות לענות עליהם ניבלע ונדהה בחלל, וכתוצאה מתבקשת – אנחנו לא נפעל. הקריאה של רבי נחמן, היא לא להדחיק את המורכבות שבדברים, אלא להתקדם מעבר לספקות ולמורכבות, ולדעת להצביע בכל זאת: מילת נשים זה רע. והנה אנחנו מגיעות לפואנטה.
FACEIT: מה שצריך לעשות כשירון לונדון אומר ש"אונס הוא רק אונס"
כששמעתי לראשונה על "הבושה עוברת צד FACEIT'" עלתה בי שביעות רצון פשוטה. מדובר בקמפיין שכשמו כן הוא – מעניש גברים אלימים באמצעות ביוש פומבי. אולי הסנקציה האחרונה שנשארה אחרי שאבדו הציפיות מהפרקליטות ובתי המשפט (אבל לא הסנקציה הראשונה, ע"ע לוט"ם, ושאר יזמיות גרפיטי מכובדות).
המתלוננת היא בת 68 שגם אינה שמורה במיוחד" (השופט לשעבר שלי טימן)
"אונס הוא רק אונס; הוא אינו הורס חיים. גם מכה על הראש כואבת" (ירון לונדון)
תוך כדי השמחה הראשונית כבר התחלתי לחשוב. על לקיחת החוק לידיים, על הזכות של כל אדם לעשות תשובה, על מה יגידו חברי המלומדים: שאנחנו חורצות דיני נפשות בלי משפט, שזה ונדליזם שפוגע בתושבים מוחלשים – ועוד ועוד. ואז התחלתי לענות ולהסביר לעצמי בראש, והיה מה להסביר: שהחוק תמיד בפיגור אחרי המוסר, שחזרה בתשובה לא פוטרת מעונש… אני יכולה לשבת כאן לנצח, לכתוב טיעונים לכל הצדדים.
את יכולה למלא עמודים בהסברים רציונאליים מנומקים לכל טוקבקיסט משכיל, אבל כל זמן שאת נשארת בממלכת הטיעונים, כל זמן שאת מסבירה את עצמך לעצמך או לאחרים – את לא תעשי כלום. את לא תקומי ותתמכי בתרומות, את לא תצאי לרחוב, את אפילו לא תכתבי פוסט מסכן בפייסבוק. הפעולה מגיעה כשאנחנו מצליחות לדלג מעל המלכודת האינטלקטואלית ולהגיד כן, יש טוב ורע. והרע הוא אביעד משה, ואיסי רפאילוב, ואביתר גרוס, והוא גם ג'ורג' אמוראי, ועודד מורנו וניסים ישעיה ואהרון אמינוף. וברע, אחיות שלי, צריך להילחם.
תמונה בראש הכתבה: מקמפיין FACEIT, לגו מדיה
