מאת: דנה פטרוב
כחלק מהפיכתי לפמיניסטית זועמת, אי שם בתיכון, הפסקתי לראות סרטים שלא עוברים מבחן בכדל, וסדרה שלא הופיעה בה דמות נשית משמעותית כבר בפרק הראשון לא הייתה חוזרת למסך שלי. הכעיס אותי שאין לנו מקום על המסך, וסירבתי להמשיך להזדהות עם דמויות של גברים.
מאז כבר התרככתי, כי כסטודנטית לאנימציה ולקולנוע אין לך כל כך ברירה אלא לצפות גם בתכנים שלא הכי מתיישרים עם האידיאולוגיה שלך. והתחלתי לחפש דברים נוספים בתכנים שאני צורכת: סיפור טוב, הומור, מתח, דמויות אמיתיות ופגומות. ועדיין, סדרות עם ייצוג נשי מוצלח הן האהובות עלי, ודווקא מהסיבה הזאת גמביט המלכה כל כך נהדרת בעיני.
בתחילת השבוע פורסמה כתבה ב"פוליטיקלי קוראת", ובה יעל בוים-פיין מעלה שאלות על הפמיניזם בסדרה גמביט המלכה, וטוענת שהדמויות והיחסים מעוצבים באמצעים מסורתיים. לכן, למרות שהסדרה מסמנת התקדמות, יש לנו עוד לאן לשאוף כשמדובר ביצירה פמיניסטית. הפרסום הוביל לדיון סוער בנושא, בעמוד הפייסבוק של "פוליטיקלי קוראת". קראתי את הכתבה, ואני רוצה להציע הסתכלות אחרת על הסדרה ועל ייצוגי נשים על המסך בכלל.
ייתכן שגמביט המלכה היא לא סדרה פמיניסטית. אבל היא גם לא צריכה להיות. אמנות היא לא מניפסט, והתפקיד שלה הוא לא להניח את התשתית הרעיונית לדרך שבה היינו רוצות שהעולם ייראה. המטרה של אמנות היא לשקף לנו אמיתות על החיים ועל החוויה האנושית, שתמיד תהיה מורכבת יותר מכל שאיפה אידיאולוגית, מוצדקת ככל שתהיה.
מה זה אומר בכלל, סדרה פמיניסטית?
יש חשיבות למבט ביקורתי על יצירה, ויש מקום להתנגח בסדרה כאשר היא לוקה במיזוגניה, גזענות או להט"בופוביה. אפשר גם לבקר סדרות או סרטים שמתיימרים להיות פמיניסטיים אבל מציגים ייצוג בעייתי של נשיות. אבל כשאנחנו מסתכלות על סדרה שעוסקת באישה ולא תואמת במאה אחוז לפמיניזם שלנו, אפשר גם להוריד לרגע את המגן והחרב ופשוט ליהנות.
במקרה הזה, העיסוק בגמביט המלכה כ"לא פמיניסטית מספיק" חוטא למטרה. הסדרה לא מעבירה "מסר פמיניסטי" כי מגדר הוא לא הנושא העיקרי שלה. זה מתעתע, כי בת' היא אישה בעולם של גברים, אבל שוב ושוב הסדרה פונה לעסוק במחיר של גאונות, ובמה שנקרא nature vs nurture: האם בת' נידונה להרס עצמי בגלל הגנטיקה שלה, או שהיא יכולה להתעלות עליהם?
זה סיפור אנושי שבמרכזו דמות נשית, אבל הנשיות שלה היא לא הדבר העיקרי שמגדיר אותה. יש לה התמודדות ייחודית שנובעת מהיותה בת-אדם, ולא רק מהיותה אישה בעולם של גברים. התייחסות הזאת הופכת את "גמביט המלכה" להכי פמיניסטית שאפשר.
קלישאת הגאון האקסצנטרי מגיעה סוף סוף לגאונה
הסדרה מציגה דמות נשית עגולה, מלאה בפגמים, שעדיין מצליחה לכבוש אותנו. יעל בוים פיין כתבה שהשימוש של בת' בסמים ובאלכוהול גורם לצופות להטיל ספק ביכולותיהן להגיע להישגים בעולם של גברים. בעיניי זה לא מתרחש, כי הסדרה לא עושה רומנטיזציה לנושא.
הסיפור של ההתמכרות הוא הנושא המרכזי בסדרה, ולא המגדר. אמנם מדובר בנושא שחוזר על עצמו באופן די קלישאתי כשמדברים על גאונים אקסצנטריים, אבל אני לא חושבת שדמותו של האוס גרמה למישהו לפקפק ביכולותיהם של גברים להיות רופאים טובים בלי להיות נרקומנים. וכך גם דמותה של בת' לא אמורה לגרום לנשים לפקפק ביכולת שלהן לשחק שח בלי להוריד כמה שוטים לפני.
אם מדברות על גאונים אקסצנטריים, זה ברור לחלוטין שהנטייה של בת' להתמכרויות פוגעת בה, ולא מסייעת לה. גם הנטייה שלה להרחיק אנשים (סטריאוטיפ "הגאון המתבודד") לא עוזרת לה. בסוף, כשהיא מנצחת, זה בזכות האנשים שאוהבים אותה.
קראתי גם את הטענה שההצלחה של בת' מיוחסת לכשרון טבעי, ובעיניי היא לא מדויקת. הכישרון מעניק לה נקודת פתיחה טובה ביחס לשאר, אבל אנחנו רואים אותה עובדת קשה כדי לטפח אותו. היא מקדישה את החיים שלה לשח-מט, קוראת כל ספר, משחזרת כל משחק, מבלה שעות בתכנון מהלכים בראש. אגב, גם הגברים בסדרה מתוארים כאנשים שעובדים קשה כדי לנצח.
מה שהכי יפה בהצלחה של בת' זה שהיא לא עונה לאף סטריאוטיפ של אישה דומיננטית ומוצלחת. היא תחרותית ולא נותנת לאף אחד לזלזל בה, אבל גם לא נותנת לזה לעלות לה לראש. היא נעימה וטובת לב כלפי אלו שטובים אליה, היא יודעת להיות מתוקה כמו שהיא יודעת להיות עוקצנית. וזו דואליות נהדרת, שגרמה לי להיות בעדה מההתחלה ועד הסוף.
הנשים שמצילות את היום (ואת האישה)
מערכות היחסים של בת' עם הנשים סביבה, כמו שאני רואה אותן, לא מציירות נשים באור שלילי. הקשרים של בת' עם הנשים בחייה מורכבים, אבל מלאים באהבה, הכלה וחמלה. הקשר של בת' עם אמה המאמצת הוא אחד מהעמוקים ביותר בסדרה, לא למרות הבעייתיות שלו אלא בזכותה. היה קל ליצור אם חורגת קנאית ומתעללת ושמנצלת את בת' ואת הכישרון שלה, אבל במקום זה אנחנו מקבלות קשר מורכב אך אוהב. אלמה, האם, מעניקה לבת' את ההכוונה שהיא מסוגלת לתת, לצד העובדה שהיא גם לא מתפקדת לגמרי כאם. ומעל הכל, היא אוהבת את בת' בזכות מי שהיא, תומכת בה, ומעודדת אותה כשהיא נכשלת.
לגברים בסדרה אכן יש מקום משמעותי, ולא מעט גברים עוזרים לבת', מלמדים אותה, ולעתים גם מנסים להציל אותה מעצמה. אפשר תמיד לפקפק באמינות של הדמויות האלה, הגברים שמתגייסים לטובת האישה היחידה בתחום שיכולה לנצח כל אחד מהם. אבל אין ספק שהתיאורים מסייעים ליצור נרטיב שבו גברים עוזרים לנשים מוצלחות במקום לשים להן רגליים.
ובסופו של דבר, ההצלה של בת' מגיעה לא מצד גבר, אלא מצד אישה: ג'ולין, חברת הילדות שלה, שמחזירה את בת' לקרקע כי היא מתייחסת אליה כאל בת משפחה ולא כאל עילוי נערץ ומיסתורי. הגברים בסדרה אולי תומכים בבת' אלופת השח, אבל הנשים הן אלו שאוהבות אותה בזכות האדם שהיא, ולא בזכות היותה מבריקה.
דמות מורכבת בעולם שטוח
המקומות שבהם גמביט המלכה נופלת היא לא בבניית הדמויות או היחסים ביניהן, אלא בבניית העולם. הלוואי שהיינו חיים בעולם כזה, שבו נערה מבריקה תתקבל למועדון של הגברים פשוט בזכות הכישרון וההתמדה שלה. אבל המציאות היא אחרת, ובוודאי שהיא הייתה אחרת בשנות השישים, שאז מתרחשת הסדרה.
העובדה שהדלתות פשוט נפתחות בפני בת' בזו אחר זו, ואף גבר לא עוצר אותה ואומר "יפה מותק, אבל עד כאן", היא פשוט לא אמינה במיוחד. היא גם מחזקת את הטענה שלי שיוצרי הסדרה לא תכננו להתייחס לנושא המגדרי כנושא מרכזי, אם כי בעניין הזה הם הזניחו אותו לחלוטין. הייתי רוצה לראות את בת' נאבקת על המקום שלה יותר, גם אם זה לא מה שהיה מוביל את העלילה.
נקודה שניה שראויה לביקורת היא המבט הגברי בסדרה. הצילומים של בת' עם עיניים פעורות ונגיעות בשפתיים באמצע משחקים גורליים היו די תלושים, ובעיקר מיותרים. הליהוק של אניה טיילור-ג'וי היפהפיה, לצד הסטייל המוקפד של דמותה של בת', הספיק כדי לשבור את הסטריאוטיפ של אישה גברית בעולם של גברים. בסופו של דבר גם שח-מט הוא סוג של ספורט, וכשאת מזיעה ולחוצה ורק רוצה לנצח – הגיוני שלא תזכרי להקפיד על המנייריזם הסקסי שלך.
הזכות להיות "לא-מושלמת"
גמביט המלכה לא חפה מבעיות, וזה בסדר. היא רק סדרה אחת בתוך ים של סדרות וסרטים. בת' הרמון היא אולי האישה היחידה בעולם השח-מט הגברי של הסיקסטיז, אבל היא לא האישה היחידה בעולם הקולנוע והטלוויזיה של שנות האלפיים.
אנחנו חיות בתקופה שבה הייצוג הנשי במדיה הולך ותופס תאוצה, כשיותר ויותר יוצרים ויוצרות מבינים את החשיבות של דמויות נשיות עגולות, עמוקות ומעניינות. אנחנו כבר לא במצב שבו כל דמות נשית נושאת על כתפיה את הייצוג של כל נשות העולם, ולכן היא צריכה להיות גם חכמה, גם יפה, גם טובת לב, גם אמיצה, ובקיצור – מרי סו משעממת, שכל נערה תוכל ליצוק לתוכה את תכונותיה שלה.
לדמויות נשיות היום מותר להיות גם מבולבלות, קשות או מכורות, ולנו מותר לאהוב אותן על אף הפגמים שלהן. מה שחשוב זה שנמשיך לספר סיפורים של נשים ולתת להן מקום על המסך. כמה שיותר, יותר טוב.
לקריאת סקירות מסך נוספות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה:Phil Bray/Netflix
