האם גם הפעם התקווה תגיע דווקא מהעמותות בשטח והרשויות המקומיות?
בינואר האחרון נרצחה בירייה ילנה יצחקבייב, בת 57, בידי בן זוגה, סלאביק מבשב, מאבטח שהשתמש באקדח האבטחה שניתן לו במסגרת עבודתו. מבשב התאבד לאחר הרצח. בספטמבר 2018 נרצחה במודיעין אישה בת 62 בידי בעלה, שומר במקצועו, באמצעות אקדח האבטחה שניתן לו במסגרת עבודתו. גם הוא התאבד לאחר הרצח, באמצעות אותו האקדח. במרץ של אותה שנה התרחש מקרה דומה, כשאישה בת 91 מבת ים נרצחה על ידי בנה המאבטח. גם הוא התאבד לאחר מכן, באמצעות אקדח האבטחה שניתן לו במסגרת עבודתו. בשבוע שעבר נהרגה שפירה אבו מועמר מכדור תועה שהוכיח לנו, פעם נוספת, את הסכנות הקיימות בנוכחות נשק חם במרחב האזרחי.
אתמול, בעקבות אירועי השבוע האחרון, התנהל הדיון "נשק חם במרחב האזרחי והשפעתו על ביטחונן של נשים תחת קורונה״ בראשות חבר הכנסת עודד פורר. הדיון כונס ביוזמתה של יעל סיני, מקדמת המדיניות של שדולת הנשים, בשיתוף קואליציית ״האקדח על שולחן המטבח״. בדרישה לקיום הדיון כתבה חברת הכנסת תהילה פרידמן מ"כחול לבן":
״לקיומו של נשק חם במרחב האזרחי יש השפעה בלתי מבוטלת בימי שגרה, אך תחת מגפת הקורונה השפעה זו גברה. עד כה נרצחו השנה בישראל כ-12 נשים על ידי בני זוגן, וקרוב למחצית מהן נרצחו בנשק חם. למרות התקדמות שחלה בנושא, וקידום המודעות הציבורית, המשרד לביטחון פנים הפך את החלטתו לחייב את חברות האבטחה לאיסוף והפקדה של כלי הנשק בתום המשמרת. לצד זאת, ישנה בעיה חמורה של נשק פרטי בלתי חוקי, וההערכות עומדות על מאות אלפי כלי נשק הפזורים במרחב האזרחי. ביום שני האחרון, נרצחה ברמלה מכדור תועה שריפה אבו מועמר ז"ל, מורה חרוצה ומוכשרת שהייתה אמורה להתחיל את שנת הלימודים עם תלמידיה. לזכרה ולמענה, אבקש לקיים דיון מהיר בוועדה לקידום מעמד האישה, ולהתייחס לסוגיה באופן הרחב ביותר ובדגש על קיומו של נשק חם בלתי חוקי במרחב האזרחי והשפעתו על תחושת הביטחון של נשים בחברה הישראלית״.
רלה מזלי, מייסדת קואליציית ״האקדח עם שולחן המטבח״, מתמצתת את הרקע לכינוס הדיון לכדי משפט נוקב אחד: ״בעקבות עוד ירי ועוד אישה, שאחריו היה עוד ירי ועוד אישה״. מזלי, למודת ניסיון, יודעת להתייחס לדיונים מסוג זה כצעד נוסף בשרשרת צעדים קטנים כגדולים שבסופם יגיע השינוי המיוחל. ואכן, לאט לאט, בזכות הקואליציה וארגונים נוספים, נרשמים הישגים בשטח, הישגים המעידים כי עוד ארוכה הדרך, אך לפחות היא נסללת.
עיריית תל אביב מדגמנת: טיפול הולם בנשק ברשות המקומית
קואליציית "האקדח על שולחן המטבח" היא פרויקט לו שותפים 17 ארגוני נשים, זכויות אדם וחברה אזרחית, ביניהם גם פוליטיקלי קוראת. הקואליציה הוקמה בשנת 2010 במטרה למנוע ולהפחית אלימות קטלנית בכלי ירייה נגד נשים, בתוך משפחות ובמרחב כולו, ולחייב ארגונים חמושים ויחידים נושאי נשק בישראל בדין וחשבון ובבקרה ציבורית הדוקה. בפועל, הקואליציה פועלת למען יישום חוק כלי היריה, הקובע כי יש לאסוף ולהפקיד כלי נשק בתום משמרת אבטחה ושמירה. לשם כך, הפרויקט מפעיל בקרה אזרחית עקבית במאמץ לקדם חקיקה מונעת, אכיפה יעילה ושקיפות מקיפה בכל הנוגע לנשק במרחב האזרחי.
בנייר עמדה שנשלח מטעם הקואליציה לקראת הדיון נכתב:
״מתחילת השנה ועד כתיבת שורות אלו, נורו למוות בישראל שבע נשים; שש מתוכן מאז פרוץ מגפת הקורונה. גם נשק מורשה (ברישיון) וגם נשק בלתי מורשה שימשו את הרוצחים באותם מקרים, כך ששתיים מהנשים שנרצחו נורו למוות בנשק ברישיון, וחמש בנשק ממקור בלתי ידוע. מספר הנשים שנרצחו בכלי ירי מתוך כלל הנשים הנרצחות מתחילת השנה מעיד על עלייה משמעותית לעומת נתונים משנים קודמות, וזאת הן במספרים מוחלטים והן בחוזים. מחקרים מקיפים מצאו מתאם מובהק בין זמינותם של כלי ירייה לבין סיכון מוגבר לרצח נשים, במיוחד בתוך משפחות. אישה שבביתה מצוי כלי ירייה – נמצאת בסיכון גבוה פי 3 עד 5 להירצח בהשוואה לאישה שאין בביתה כלי ירייה. עוד נמצא כי מדיניות המאמצת חוקי נשק מתירניים מלווים בעליות ברצח נשים. בישראל, בשנתיים האחרונות בלבד, כלי ירייה מורשים שימשו לרציחתן של שש נשים, ביניהם כלי ירייה של מאבטחים, שוטרים וכלי ירייה ברישיון פרטי. על פי נתוני מקורות אזרחיים, שבע הנשים שנורו למוות השנה מייצגות בין 41 ל-50 אחוזים מכלל הנשים שנהרגו או נרצחו בישראל ב-2020. זהו אחוז חריג ביחס לשנים האחרונות. גם מספרן המוחלט של הנשים שנורו למוות מתחילת השנה (7) עולה על אלה שדווחו בשנים האחרונות״.
לאחרונה, רשם הפרויקט הצלחה מרגשת בעיריית תל אביב בזכות ההצעה לסדר של עו״ד מוריה שלומות שהוגשה ועברה ברוב גדול במועצת העיר תל אביב, על פיה מאבטחים/שומרים ופקחים מטעם העירייה המסתובבים לצורך עבודתם עם כלי נשק, יפקידו את הנשק בתום המשמרת או בתום יום העבודה. בנוסף, אדם שיצא לחופשת מחלה, חופשה או חל"ת, ידרש גם הוא להפקיד את נשקו במקום העבודה.
https://www.facebook.com/160175817353648/photos/a.163652313672665/3304042139633651
עו״ד מוריה שלומות שנבחרה מטעם הסיעה ״אנחנו העיר״ כחברת מועצה באוקטובר 2018, נפגשה בשנת 2019 עם רלה מזלי ועו״ד מייסא ארשיד, במטרה לקדם את הנושא בעירייה:
״הן פנו אליי וישבו איתי, ולמרות ששמעתי עוד קודם על הפעילות של ׳האקדח על שולחן המטבח׳, זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו לחשוב ביחד על התפקיד של הרשויות המקומיות בנושא של נשק ארגוני.
נשק שמחזיקים אותו פקחים, לרבות פקחי כלבים, סיירים ומאבטחים של העירייה. וכן, נשק שמחזיקים אותו גם שומרים של חברות אבטחה פרטיות שעובדות במוסדות העירייה, במסגרת מכרזי העירייה. למשל כל בתי הספר מאובטחים על ידי חברות אבטחה פרטיות ולא על ידי עובדי העירייה עצמם.
לאחר אותה שיחה, ניגשתי לבדוק את הנושא ונפגשתי עם ראש אגף מבצעים והממונה על החזקת הנשק בתל אביב. להפתעתי הטובה ראיתי כי בהיבטים רבים תל אביב מגלה מדיניות מאוד אחראית, אף יותר מהחוקים ומהכללים של המשרד לביטחון פנים״.
כך לדוגמא, הממונה על הנשק בתל אביב עורך ראיון חצי שנתי עם כל מי שמחזיק נשק ונמצא תחת פיקוחו, על מנת לעקוב אחר מצבו הנפשי והמשפחתי ולבחון האם ישנם משברים בבית, במשפחה, בעבודה או בסביבה ולזהות מצבי מצוקה. לא פעם נלקחו כלי ירייה בעקבות הראיון עד לבירור נוסף.
מדוע ההמלצות לא מיושמות? כרונולוגיה של הפקר נשים
בדיון שנערך אתמול בכנסת ביקשה יעל סיני, נציגת שדולת הנשים, מנציג המשרד לביטחון פנים, אמיר קליין, לדעת ״כמה פצצות מתקתקות קיימות במדינת ישראל?״ כלומר, כמה מקרים קיימים של נשק הנוכח במשפחות מוכרות לרווחה? שאלתה, שנותרה גם בתום הדיון ללא תשובה, מחדדת את החשיבות בקיום ראיון ובכלל, באיסוף נתונים מסוג זה. בעקבות חוסר התשובה, נציגות הארגונים השונים מיהרו להדגיש בצ׳אט הזום כי סוגיית הדיווח בין המשטרה לגורמי רווחה היא אחת מההמלצות המרכזיות בדו״ח ועדת רונן משנת 2019. המלצה שאושרה על ידי השר ארדן. כאן כמובן, חשוב לשאול מדוע ההמלצה הזו לא מיושמת?
בשנת 2008 תוקן חוק כלי הירייה תש"ט-1949 ונוסף לו סעיף – 10ג(ב), הקובע שהרשאה לנשיאת נשק לשומר בחברת שמירה תוגבל לאזור העסקתו. במילים פשוטות, כלי הירייה יופקד בתום המשמרת או בתום יום העבודה ולא יילקח לביתו של אותו מאבטח או פקח. אלא שחוק זה לא נאכף במשך שנים, עד לשנת 2014, אז אכף אותו השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. בתקופתו הפקידו כ-85% מהמאבטחים את נשקם במקומות העבודה ואכן, אחוז הנרצחות בנשק אבטחה ירד לאפס.
אלא שבשנת 2015 החלה אינתיפאדת הסכינים והשר גלעד ארדן שמונה במקומו, קבע כי על פי ״הוראת השעה״ אין צורך לאכוף את החוק הזה. פירוש הדבר הוא שבשם ״הוראת שעה״ המתחדשת תדיר, המשיכו מאבטחים לשאת את נשקם גם מחוץ לשעות העבודה, גם בבית.
כשעו״ד שלומות העלתה את הנושא של הפקדת נשק בעירייה נאמר לה כי זה מסורבל, מסוכן ויקר. או בקיצור, לא אפשרי ולא ישים. ״הבנתי את התשובות שניתנו לי. זה דורש היערכות ומחשבה. למשל עולה שאלה – איך פקח שעובד בדרום העיר יפקיד את הנשק שלו בתום המשמרת? האם הוא אמור לנסוע שעה לעירייה רק כדי להפקיד אותו? מדובר בבעיות אמיתיות שיש למצוא להן מענה נכון ורחב״.
במסגרת שיתוף הפעולה עם הקואליציה למדה שלומות על יוזמות דומות בנושא. בחיפה, נעמה לזימי, חברת מועצת העיר, ושהירה שלבי הגישו לפני כחודש הצעה דומה, לפיה העירייה תעדיף במכרזים שהיא מקיימת חברות אבטחה שיבטיחו איסוף והפקדת נשקים. הצעה נוספת הוצגה גם בכפר מע'אר שבגליל. בהשראתן, הגישה שלומות הצעה משלה לעיריית תל אביב, למרות התגובות הראשונות שנתקלה בהן. שלומות (שעברה בשלב זה לאופוזיציה) הגישה את ההצעה לסדר בסיוע ובתמיכה של חברת האופוזיציה שולה קשת, מנכ״לית תנועת ׳אחותי׳ ששותפה בקואליציה. ההצעה כאמור התקבלה אך כעת על העירייה ליישם אותה.
״הרבה החלטות פוליטיות טובות נועדות למסמוס ולדחייה, אם הן מכילות איזו מורכבות. הצעה לסדר אינה חוק ולכן מבחינתי טרם הושלמה המשימה״. אומרת עו״ד שלומות.
צה"ל, מג"ב וחברות האבטחה: מחברים בין אקדחים לשולחנות המטבח
במהלך הדיון בכנסת אתמול היה ברור לכל כי איסוף כלי נשק לא יפתור את בעיית האלימות כלפי הנשים, אבל הוא יסייע. מאד. מדובר בצעד מונע, בצעד שיכול להציל חיי אדם. אך בדברי הפתיחה והסיכום בוועדה הונח גבול ברור בין נשק מורשה לנשק בלתי חוקי ודרך כך הונח גבול ברור בין המתרחש בחברה היהודית לעומת החברה הערבית. אלא שהדוחות השונים שמציגה הקואליציה וארגונים נוספים, מעידים על כך שמקור הנשק הבלתי חוקי הוא במקורות מורשים. כך שלא ניתן לדון באחד מבלי לדון בשני. כך למשל ציינה חברת הכנסת ע'דיר כמאל מריח כי ״קיימת זליגה חמורה ומסוכנת של כלי ירייה אזרחיים למאגרי הנשק הבלתי חוקי. לפי דו"ח ועדת רונן שפורסם השנה, כ-1,000 כלי ירייה אזרחיים מורשים נגנבו על פני תקופה של חמש שנים, כאשר 93% מהמקרים שנחקרו נסגרו ללא תוצאות״.
לצד זה, הקואליציה מצביעה על כך שכלי ירייה מורשים מזינים את מצבור הנשק הבלתי מורשה בישראל. הצבא, מג"ב, חברות האבטחה, כלי ירייה בבעלות פרטית ועוד, מהווים כולם מקורות ׳מניבים׳ לנשק בלתי מורשה.
אשה שנורתה על ידי בן זוגה בנשק אבטחה תקבל פיצויים מחברת האבטחה ומהמשרד לבטחון פנים
נכון לסוף 2014, היו בישראל כ-270 אלף כלי ירי אזרחיים מורשים וכ-400 אלף כלי נשק בלתי מורשים, שפזורים במרחב האזרחי כולו. הנשק הבלתי מורשה נפוץ במיוחד בתוך היישובים הערביים. בדוח מיוחד של מבקר המדינה שהתפרסם באוגוסט 2018, ועסק בהתמודדות המשטרה עם החזקת אמצעי לחימה לא חוקיים ואירועי ירי ביישובים הערביים, הובאו נתונים המעידים על ההיקף המדאיג של בעיית הנשק הבלתי מורשה בתוך היישובים הערביים. בין היתר, נמסר כי בין השנים 2014-2016 היה שיעור עבירות הירי בקרב האוכלוסייה הערבית גבוה פי-17.5 משיעור העבירות האמורות באוכלוסייה היהודית. באותן שנים נרצחו לפי נתוני המשטרה שהובאו בדוח שלושים נשים ערביות, המהוות 42% מכלל הנשים שנרצחו בישראל באותן שנים – כפול מחלקן באוכלוסייה הכללית.
רלה מזלי מבארת את הנתונים הללו כשהיא מספרת על הקשר של הקואליציה עם החברה הערבית: ״נוסף לקואליציית 'האקדח על שולחן המטבח׳ אנחנו עובדות ברשת עם הארגונים הפמיניסטיים הפלסטיניים שלא לוקחים חלק בקואליציה כי הן אומרות, ובצדק, כי אצלן האקדח הוא לא על שולחן המטבח אלא מתחת לשולחן המטבח. אין ספק כי הבעייתיות שם מצטלבת בתוך הבעייתיות שאנחנו פועלות בה במסגרת הארגונים היהודיים אך היא גם שונה.״
השוני וההצטלבות שמציינת מזלי מבטאים בדיוק רב מדוע לא ניתן להפריד את הדיון על הנשק המורשה מהנשק הבלתי חוקי וכיצד זה מזין את זה. בנובמבר 2019 הוביל ארדן מבצע ארצי למסירת כלי נשק המוחזקים ברשות הציבור שלא כדין, במטרה לצמצם את כמות כלי הנשק ואמצעי לחימה המצויים בידי הציבור ועלולים לשמש לפגיעה בחפים מפשע. אלא שאין במבצע זה פתרון לסוגיית הנשקים המורשים. בעניין זה, ראוי לציין כי רק לאחרונה, באוגוסט 2020, קבע השופט מזוז בבג"ץ כי הוראת השעה: "עומדת בסתירה לכלל הקבוע בחוק" וכי "אי אפשר להמשיך להאריך את הוראת השעה שכבר הפכה להיות הוראת קבע".
תמונה בראש הכתבה: שי שרפי, רובנוביץ אסי ואביב קלרספלד. העבודה נעשתה במסגרת קורס ״סטודיו שטח – עיצוב משנה מציאות״ במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית רותי קנטור ואביב אלחסיד.
