ענבל פרלמוטר היתה אמורה לחגוג היום את יום הולדתה ה-48. בתחילת שנות ה-90 הקימה ביחד עם הבסיסטית יפעת נץ והמתופפת יעל כהן את להקת "המכשפות", הרכב רוק נשי פורץ דרך. לפני מותה גם החלה לעבוד על חומרים באופן עצמאי. דמותה המורכבת והאניגמטית, הטון הציני והחצי-מחויך שבו היא מטיחה לך בפנים את האמת הכי מרה, הטקסטים האישיים עד כאב, שמלווים בגיטרות מרסקות ומותה הפתאומי בטרם עת הפכו אותה למיתוס עבור נערות ונשים רבות. החלל שמותה השאיר בנפשן של אלו שאהבו אותה, בקרב המעריצות שלה, וברוק הישראלי בכלל, הוא עצום ובלתי ניתן למילוי. וזה אולי גם מה שמייחד אותה, שהופך אותה ליוצרת כל כך חד פעמית, ובתורו גם מחזק את המיתוס שנוצר לאחר מותה, בתאונה שנסיבותיה לא התבררו עד היום. הואקום שמותה הותיר ברוק הישראלי, במיוחד בצד הנשי שלו, עדיין מורגש, גם יותר מעשרים שנה אחרי.
ולמרות הואקום שמותה יצר, אי אפשר לטעון שאין בארץ יוצרות מוכשרות שעושות מוזיקת רוק איכותית ובועטת. כמה מהילדות והנערות שהאזינו לפרלמוטר בצעירותן, חלקן אפילו גילו אותה רק לאחר מותה, הפכו בעצמן למוזיקאיות בחלוף השנים. ביקשנו מכמה מהן לספר על האופן שבו המוזיקה של ענבל פרלמוטר השפיעה על חייהן ועל יצירתן.
שילה פרבר, שאלבומה החמישי "מכתבי אהבה" יצא ב-2016, כותבת על היכרותה עם ענבל פרלמוטר והמכשפות:
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי את ענבל פרלמוטר. שעת אחר צהריים. אבא שלי היה במטבח עם רדיו פתוח שאף אחד לא הקשיב לו במיוחד. מן רקע. אני הייתי במרפסת. פתאום התחיל 'קסם על ים כינרת'. קפאתי במקום. זה היה כל כך שונה. זר וקרוב. משהו עצר לי את העולם. היה לי כמו פיק ברכיים. התיישבתי על הרצפה. לא הרבה פעמים בחיי מוזיקה הכתה אותי בכזה הלם. כשנגמר השיר אמרו שאלה 'המכשפות'. גם השם שלהן היה אדיר!
באותה תקופה היה לי הסכם עם חבר שלי שאם הוא רוצה שנלך לחנות המוזיקה הענקית טאוור רקורדס, על הטיילת בתל אביב, הוא צריך לקנות לי דיסק. אחרת אני סתם משתעממת. הוא היה המוזיקאי מבין שנינו. אני הייתי הביישנית שכותבת שירים. לא הייתי מאלה שמחפשים דברים חדשים. אני אהבתי דברים ישנים שאני כבר מכירה. הוא יכל שעות לטבוע בחנות תקליטים. אני לא. ופתאום – המכשפות! באותו ערב בפעם הראשונה לא עשיתי פרצופים של אוהו אלא ביקשתי שנלך לטאוור רקורדס! והוא קנה לי את האלבום הראשון של המכשפות.
מעולם לא הייתי בהופעה שלהן. למרות שרציתי. אולי ההייפ סביבן הרחיק אותי. אני איטית, הייתי צריכה עוד זמן. פחדתי מהמשיכה למוזיקה הזאת. למילים האלה. שלגיה המסכנה שנה אחר שנה חולמת על שפיץ של מטריה. לא יכולתי לדעת שאין הרבה זמן. אבל מאז ועד היום שמעתי את ענבל פרלמוטר עם עצמי כל כך הרבה, שאני מרגישה שאני מכירה אותה. נפגשנו במקום עמוק ואישי שלי. ממש בתוך הלב.
שני פלג, שאלבומה השני "ניתוקים" יצא ב-2017, מספרת שהתחברה לענבל פרלמוטר דווקא דרך המילים, שהחזירו אותה אל העברית:
החיבור שלי לענבל הגיע דרך המילים. בתור ילדה שמעתי מוזיקה בעיקר מחו"ל וכשהתחלתי לכתוב זה נראה לי טבעי לכתוב באנגלית – עברית תמיד נשמעה לי קשה ומסורבלת. הפעם הראשונה ששמעתי את "הקלטות אחרונות" וספציפית את "סיגריות לייט" ניפצה לי הכל – זה היה כמו להקשיב לחברה שיושבת ומדברת איתי, היה מאוד קל להתחבר לזה. אפפעם לא שמעתי כתיבה כל כך שורטת ובאותו זמן נגישה ומדויקת, ומבחינתי זו היתה נקודת מפנה – שם התחיל לעניין אותי איך לכתוב בשפה שלי, לתת למילים את המשקל שמגיע להן, לא רק מהצד האסתטי כמשרתות את המוזיקה.
נעמי חשמונאי, שאלבום הבכורה שלה "שמונה שורות" יצא ב-2016, מספרת על תחושת הקרבה שחשה לענבל פרלמוטר, שהיתה עבורה "אחות מאותו בית מדרש":
כשענבל פרלמוטר ז"ל פרצה בתחילת שנות ה-90 ביחד עם המכשפות הייתי ילדה דתייה בת שמונה. החשיפה שלי לחומרים שלה הגיעה מן הסתם מאוחר יותר, וכשהיא כבר לא הייתה בין החיים. הדמות של פרלמוטר התעצבה בתרבות הישראלית כמיתוס של "רוקנרול נשי", מושג שעונה על איזה צורך תרבותי אבל שבאופן אישי יש לי הסתייגות ממנו. הגעתי אליה כמו שהגעתי לאליס אין צ'יינס, כמו שהגעתי לבת' גיבונס אחר כך או לפטי סמית', הכל כחלק מחיפוש מוזיקלי, תרבותי, נפשי, רוחני. למרות הלבושים והפרקטיקה הדתית שעדיין היתה חלק משמעותי בחיים שלי, לא הרגשתי שונה ממנה, להיפך, מבחינתי היא אחות מאותו בית מדרש. היום מנקודת מבט הספקית, או בקפיטליזם היצירתי שאנחנו חיים בו אז כשאני מסתכלת על היקף היצירה של ענבל פרלמוטר, עצוב לי שזמן היקום שלה היה כה קצר. שלא השאירה לנו עוד.
עדי שחם, שאלבום הבכורה שלה "צבא של מכשפות", יצא ב-2018, מספרת על השפעתה של פרלמוטר עליה כיוצרת וזמרת רוק:
בכל פעם שאישה פותחת את הפה לשיר רוק בעברית אני שומעת את ענבל. בלי שהיא ידעה, ענבל סיפרה לי, כבר בגיל 11 כשגיליתי את המכשפות, שלנגן ולצעוק על במה זה לא רק לבנים. ענבל היא ממש לא רק "רוק בעברית". היא אישה שעושה מוזיקה לא מיינסטירימית ושנויה במחלוקת וככזו היא תמיד תהיה פורצת דרך. אני עדיין חוזרת לא מעט לאלבום המופתי והמינימליסטי שלה "הקלטות אחרונות" ומגלה כל פעם מחדש כמה הוא נשאר רלוונטי. השירים מגלים אג'נדה של פתיחות מינית, אנטי-מלחמתיות, חיפוש צדק, זעקה על עוולות חברתיות. דברים שעם הזמן רק הפכו יותר רלוונטיים ונחוצים. את אותם דברים אני מנסה להביא במוזיקה שלי. אלבום הבכורה שלי, שנקרא "צבא של מכשפות", הוא הכל חוץ ממתנחמד. אני לא מתנצלת, צועקת את מה ועל מי שמעצבן אותי. הסגנון המוזיקלי אולי שונה אבל ענבל השאירה בי חותם עמוק. יותר מכל אולי בזכות הפרסונה שלה – קולית, נטולת עכבות, חיה פרוע, פראית. היא באמת באמת לא שמה זין. היא אמרה, כתבה, ניגנה והופיעה איך שבא לה. זה פמיניסטי בעיניי.
אני שמחה לקחת חלק במהפכה שמתעוררת כרגע במוזיקת השוליים בישראל והרוח שלה היא אותה רוח שענבל הביאה לפני יותר מ-20 שנה. נשים לקדמת הבמה.
טליה ישי, מוזיקאית שעובדת בימים אלו על אלבום בכורה, וחברת להקת "הזאבות", מספרת על ההשפעה של המכשפות ופרלמוטר גם על הדור שלא גדל עליהן "בזמן אמת":
להגיד על ענבל פרלמוטר שהיא מיוחדת, מוזיקאית מטורפת, משהו שלא ראינו פה בארץ יותר מפעם אחת- זה נכון לגמרי, אבל כולם כבר יודעים את זה.
מעבר למוניטין שקיים ומקום הכבוד ששמור לה, מבחינתי לנגן את השירים ולנסות להבין את המחשבה שמאחוריהם זה הדבר המרגש. אני לא מהדור שגדל על המכשפות, נולדתי בשנת 1994, כשגדלתי ונכנסתי עמוק לתוך העולם של הרוק אז הגיעה ההבנה בפעם הראשונה של איזו חשיבות יש ללהקה הזאת.
לשמחתי הרבה זכיתי לנגן בכל מיני פרויקטים עם יפעת נץ האדירה, וזה כבר מרגיש הרבה יותר קרוב ממה שהייתי יכולה לדמיין כששמעתי שירים של המכשפות פעם. לפני כשנתיים השתתפתי בערב מחווה לענבל שהתקיים ב"בר גיורא" הישן, זו הייתה הפקת בזק והייתי צריכה לבחור איזה שיר לנגן, ישבתי שעות והקשבתי לשירים עד שבחרתי את "חלום" מתוך הקלטות אחרונות. בשיר הזה מבחינתי אפשר להבין איזו חשיבה מיוחדת ויוצאת דופן הייתה לה בנגינה על גיטרה, והדבר הכי חשוב שהוא להביא את חוסר השלמות והלכלוך לתוך יצירה שמרגישה מושלמת.
