כשכולנו היינו שם – מאחורי הקלעים של #הייתי_שם
הייתי שם - כותרת

כשכולנו היינו שם – מאחורי הקלעים של #הייתי_שם

Reading Time: 7 minutes

יום שלישי, אמצע אוקטובר. זהו יום הצילומים הראשון של פרויקט העדויות #הייתי_שם. אני נכנסת לאולם. הוא חשוך יחסית, צוות הצילום מתרוצץ סביב, מכוון מצלמות ומסדר את האורות. אני רואה את מאיה בואנוס, במאית הפרויקט. במבט מרוכז ורציני היא מחלקת הנחיות לצוות. בוחנת בשקידה כל פרט קטן הקשור בהפקה. עמוסה מכדי לקחת שלוק מים מהבקבוק שעומד על הסטנד לידה. אני עוברת לחדר התארגנות וגם הוא רועש ועמוס. צלמת סטילס, מאפרת ומעצבת שיער מסדרות את כלי מלאכתן על השולחנות. ליטל עמוס, המפיקה של הפרויקט, חולפת על פניי במהירות, שוקעת במסך הטלפון בסידורים אחרונים. השחקניות שהתנדבו להצטלם לפרויקט מתחילות להגיע ובדומה למכונה משומנת שפתאום הופעלה וגלגליה החלו לנוע – יום הצילומים הראשון של #הייתי_שם יוצא לדרכו.

אני רואה כיצד חיוכים דועכים כשהשקט מתפרש באולם. כשכל אחת מהשחקניות מגיעה לאולם, מתיישבת על הכיסא מול המצלמות ומתכוננת להקריא את העדות שקיבלה, משתנה החוויה כולה: המבט, הקול, מנח הידיים. המילים שיוצאות מתוך העדויות ממלאות את האולם, נשארות באוויר ומסתובבות בו כבומרנג שוב ושוב ושוב.

חלק מהנשים שכתבו עדות במהלך פרויקט #הייתי_שם מגיעות לצפות ביום הצילומים. קשה לתאר מה מרגישה כל אחת מהן, בעודה צופה באולם החשוך בשחקנית המקריאה את המילים שלה, כשהחוויה האישית הופכת לנחלת הכלל. 

כששאלתי את אחת מנותנות העדות מדוע הסכימה שיעשה שימוש כזה בעדות שלה, ענתה לי:

"כל החיים הפסיקו אותי. לא היה לי קול, רציתי להשמיע אותו. כשפנו אלי מ"פוליטיקלי" וביקשו להשתמש במה שכתבתי לצורך צילומים – הדבר הראשון שאמרתי היה "כן"". 

#הייתי_ שם: נשים מדברות אלימות

לאחר רצח מיכל סלה בידי בן זוגה, נראה היה שקיימת התעוררות תקשורתית בכל הנוגע לרצח נשים. מתוך ההבנה הזו – והחשש שהנושא שוב ירד מסדר היום במהירות, הזמנו ב"פוליטיקלי קוראת" קוראות המעוניינות לחלוק את סיפוריהן האישיים על מקרי אלימות מגדרית במערכות יחסית שונות, לשלוח לנו את עדויותיהן. כך נולד פרויקט #הייתי_שם.

לפרויקט היו כמה מטרות: למשוך תשומת לב לסוגיה עתיקת היומין של אלימות מגדרית וכן, בעזרת עדויות של נשים שונות, לצייר את התמונה המורכבת של אלימות מגדרית בישראל. מטרה נוספת וחשובה לא פחות הייתה להראות לאחרות שהיו בעבר או עדיין נמצאות בסיטואציות קשות, שהן לא לבד בחווייתן ויש עוד נשים מעבר למסך שמזדהות ותומכות.

הייתי שם

Reading Time: 49 minutes במה פתוחה לעדויות על אלימות כלפי נשים, כחלק מפרויקט #הייתי_שם בעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת. העדויות הללו מציגות תמונה רחבה ומעמיקה של אלימות כלפי נשים בישראל ושל המדינה, החברה והתרבות שתומכות בה.

הייתי שם

Reading Time: 49 minutes במה פתוחה לעדויות על אלימות כלפי נשים, כחלק מפרויקט #הייתי_שם בעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת. העדויות הללו מציגות תמונה רחבה ומעמיקה של אלימות כלפי נשים בישראל ושל המדינה, החברה והתרבות שתומכות בה.

מרגע פרסומו של הסיפור הראשון (תחת ההאשטג #הייתי_שם), הוצפה מערכת "פוליטיקלי" במאות עדויות שנכתבו על ידי נשים אמיתיות. בעדויות נחשפו סיפורים קשים ואף טראגיים מחיי הייומיום שלהן (חלקם בעילום שם אך חלקם גם בגלוי). כפי שהטיבה לתאר זאת דיאנה גולבי, המשתתפת בפרויקט:

"נשים מתחילות להבין שיש כוח לקבוצה, הן מחפשות אחת את השניה. ברגעים האלה את מרגישה הכי לבד, זה קרה רק לך, ואטומטית נתפס כ"אשמתי". אבל ברגע שאת מבינה שאת לא לבד, פתאום יש כוח".

אנה סטפן, שהשתתפה גם היא ביום הצילומים ובעצמה חשפה לפני תקופה קצרה כי נפגעה ממעשיו של משה איבגי, סיפרה:

"אחת החוויות המרפאות שקרו לי היא שהפסקתי להיות אנונימית. הפסקתי להיות אות, הפסקתי רק לספוג את הטוקבקים, כמה הנשים המתלוננות הן שקרניות. פתאום לצאת בפנים גלויות – יש בכך הרבה עוצמה".

לא כל אישה מסוגלת וצריכה להיחשף בפנים גלויות, אך לכל אחת מגיע להשמיע את קולה. משכך ולאחר שהפרויקט זכה להיענות כה רחבה מצד הקוראות, הבנו ב"הפוליטיקלי" שיש מקום ליצוק למילים שנכתבו על ידי הנשים ברחבי הפייסבוק תוכן ויזואלי ולהפוך אותן לנחלת הכלל.

#הייתי_שם – כבר בימי המקרא

מאיה בואנוס, היוזמת והבמאית של הפרויקט, החלה לחשוב עליו בתקופת הסגר האחרונה – ימים מבלבלים עבור כולנו וקשים אף יותר עבור נשים שנמצאות במערכות יחסים אלימות. הבחירה ב12 שחקניות שיקריאו 12 עדויות נעוצה בסיפור המקראי של "פילגש בגבעה" – אישה שנזרקה להמון הזועם, נאנסה, עברה התעללות פיסית קשה, אך שרדה והגיעה לפתח הבית בו התחבא אדונה. הוא בתורו לא סייע לה אלא ביתר את גופה ל-12 נתחים ושלח לכל חלקי הארץ על מנת לעורר מלחמה.

"לפילגש אין קול ואין נוכחות. ודרך הפרויקט הזה יש כאן עשרות אנשים שנותנים לה את הקול הזה. לה ולאחרות".

בואנוס בחרה 12 עדויות מתוך אלה שנכתבו ב"#הייתי_שם" והזמינה, בהסכמת הכותבות, 12 שחקניות להקריא אותן מול מצלמה. היא מספרת כי חשבה עמוקות על חיבור של כל עדות לשחקנית וניסתה "להתאים את הטקסטים לנוכחות שהשחקנית מביאה איתה לבמה באופן בו כצופה אני עשויה לחשוב שזה הטקסט האישי שלה".

יעל אבקסיס, שהשתתפה גם היא בפרויקט המצולם, ציינה בהקשר זה כי: "בתור שחקנית אני מזדהה עם טקסט שהוא אמיתי ואין יותר אמיתי מהטקסט הזה".

"יש הרבה יותר מ-12 חלקים לסיפור. כאמנית, אני מציפה שאלה וסוגיה על הבמה. אני אומרת שאנחנו צריכים לדון בה. אני לא נותנת את התשובה הסופית. אני מעוררת באחרים את הרצון לעסוק בזה". מסכמת בואנוס.

הריקוד של הכעס והאשמה העצמית

בבואי לסקר את יום הצילומים של פרויקט #הייתי_שם המצולם, הטרידה אותי סוגייה ספציפית; הרטוריקה המופנית כלפי שורדות האלימות. לרוב, נשים אלה נתפסות כחלשות ואומללות, בעוד שיש לא מעט ביקורת כלפיהן על ההחלטות "הלא נכונות" אשר קיבלו, על זה ש"לא נלחמו מספיק" מול תוקפיהן או על כך שהגיעו לסיטואציות הללו מלכתחילה. 

כפי שתיארה זאת אחת מנותנות העדות:

"קיבלתי הרבה פעמים את השאלה הזו: "מעניין איך אישה חכמה, מוצלחת כמוך– איך זה קורה לך?" מן פליאה שכזו. השאלה הזו עוררה בי הרבה כעס. יש בן אדם שמסתכל על תחומי החיים שלי, מכיר אותי לעומק ואז משתמש בכל הדברים שלי כדי להשאיר אותי דבוקה לשם.  אחרי שאלה כזו אני מרגישה צורך להתגונן".

אך הפרויקט של "פוליטיקלי" מזמין את הצופות והצופים לצאת מהתכתיבים החברתיים המוכרים ולהביט בסוגיה באופן שונה: לראות באישה שחוותה את הפגיעה (לעיתים במשך שנים ואף עשרות שנים באופן רציף) לא רק קורבן, אלא להביט בה כעל זו שניצחה בקרב על חייה ובהמשך אף הגדילה לעשות, יצאה מאזור הנוחות שלעיתים מצוי בשתיקה וארזה את כוחותיה על מנת לספר את שעבר עליה.

הפרויקט מזמין אותנו לשים את השיפוטיות בצד וכפי שמאיה בואנוס תיארה זאת, להבין כי 

"אישה שחווה אלימות נלחמת למעשה שלוש פעמים – מול התוקף שלה, מול עצמה על היכולת לרפא את עצמה ומול החברה". 

תמר עמית יוסף, שהשתתפה אף היא ביום הצילום מוסיפה על כך: "כל הזמן יש ריקוד פנימי בין הכעס להאשמה העצמית". השחקנית אושרת אינגדשט מציינת כי "להרגיש את ההאשמה העצמית הזו, זו המון אחריות. אחת המטרות שלי הייתה להעביר לאותה אישה שכתבה את העדות – ולאחרות, שהן לא אשמות. הן בסדר. הן לא האדם הרע. הייתי רוצה להסיר מהן את האשמה". 

שחקנית נוספת שהשתתפה ביום הצילומים, סמירה סרייה, מדגישה את הפן החברתי של התופעה: "בסופו של דבר, אלימות במשפחה זה טרור. נשים חוות טרור". 

חזון אחרית הימים – סולידריות נשית דקה אחת קודם

הפרויקט מציף בפנינו סוגיה נוספת הנוגעת במהותה של הסולידריות, במה שהיא כרוכה ובשאלה, מדוע היא מופיעה במלוא כוחה בעיקר ברגעים קשים. כששוב אנחנו שומעות על טרגידה נוספת, על רצח נוסף של אישה. קרן מור שהשתתפה ביום הצילומים אומרת: "אני מרגישה מחויבת לתקן, אני חיה פה והמקום הזה חשוב לי. גם אני הייתי לוקה בעיוורון אבל אני מקווה שאני מנסה עכשיו לעשות עבודה".

השחקנית והכוריאוגרפית רננה רז מציינת: "טרגדיות, אסונות ומקומות עם סבל אלה אירועים שמעוררים שינוי. ככה זה עובד, עם כל הצער שבדבר. ברור שצריכה להיות בין נשים גם סולידריות גם בלי קשר לאירועים הקשים, אבל הפעולה מתחילה לרוב כשנמצאות במקום מאוד נמוך. אני מאוד מקווה שניקח את זה למקומות אחרים. כל מערכת יחסים שלא רואה בבני אדם כשווים זה זה, היא מקום שבו אנחנו כנשים יכולות להרחיב את המאבק שלנו".

תמר עמית יוסף מוסיפה על כך ש"אלימות מינית ואלימות כלפי נשים היא טראומה מכוננת עבור נשים. אלימות כלפי נשים תמיד תהיה בגדר מכנה משותף שלי עם הקהילה הנשית. ולהיות חלק מהמכנה המשותף הזה אומר גם לגלות אחריות. בתור נשים שחוו אלימות, מתפקידנו לעזור לאחרות שנמצאות בסיטואציות כאלה ולדאוג בתור מדוכאות לא לדכא. האחריות הזו היא העוצמה האמיתית".

איני יכולה שלא להסכים עם אמרות אלה. יחד עם זאת, למרות שאסונות בהחלט מהווים מטריה מאחדת, ייתכן ובזכות הפרויקט נוכל להתקרב למציאות אחרת, כמו בדבריה של מאיה בואנוס; 

"לעצור רגע אחד לפני. להגיע לשם כחברה. בואו לא נגיע לטפל רק בדברים שכבר קרו ונשברו. בואו נמנע מהדבר להישבר".

 הכוח להמשיך

"#הייתי_שם" לא רק מציב מראה בפני החברה הישראלית ולא רק מזמין לדון בסוגיה הקשה והמורכבת של אלימות מגדרית, אלא שהוא גם פתח לאופטימיות. כך לדברי דיאנה גולבי: "הפרויקט מגיע לתת כוח להמשיך הלאה. מעבר למניעה בעתיד כי לעיתים, מה שנעשה כבר נעשה".

גם השחקנית והרקדנית דניאל גל מספרת כי: "מה שהפתיע אותי זה הציטוט של אותה האישה המהממת והאמיצה שכתבה את העדות. היא מתייחסת ל"אחרי" שהוא הפסיק לרדוף אותה ולהתעלל בה. היא מבינה שהיום היא צריכה להיות עם מישהו שאוהב אותה כמו שהיא אוהבת את עצמה. זאת חוויה של כל אישה וכל גבר שאפשר להתחבר אליה. יש אנשים שעושים לנו טוב, מרימים אותנו ונותנים להיות לנו מה שאנחנו, ויש אנשים שמצמצמים אותנו, והחוויה הזו של הצמצום יכולה להגיע בכל צבע, בכל גוון, בכל מילה, כל אחד יכול להתחבר לכך. אבל המושג הזה של "לצמצם את עצמי" מוכר לנו, הנשים, בכל כך הרבה רבדים החל מללכת ברחוב דרך המחשבות בלילה, מהמפגש בדייט ראשון, מראיון עבודה, מהחינוך שלנו… ואני לא יכולה שלא להתרגש עד דמעות מכל התהליך של האישה שעברה כל כך הרבה סבל והגיעה, בסופו של דבר, להבנה הזו, של להגיד "לא" לצמצום".

רננה רז מוסיפה: "אני מרגישה שהיום יותר ויותר נשים לא מסכימות שידברו איתן בצורה מסוימת, יסתכלו עליהן בצורה מסוימת. המאבק אמנם ארוך מאוד, אבל ברגע שהבנות גדלות לתוך זה, נוצר דור חדש ושונה מאיתנו. "תנועת מי טו" הפילה הרבה אסימונים לדעתי. אנחנו קיבלנו המון דברים כמובן מאליו והדור הבא כבר לא יסכים לכך".

אני רוצה לקוות שהפרויקט של "פוליטיקלי" יפיל אסימונים נוספים. בינתיים, אני ממשיכה לקרוא את העדויות תחת ההאשטג #הייתי_שם ומקווה להיות שם דקה אחת קודם.

גלריית התמונות המלאה מתוך ימי הצילום של "#הייתי_שם" | צילום: נועה מגר

להגדלה - לחצו על התמונה

יבגניה גלוחמן

יבגניה גלוחמן - עורכת דין בתחום חדלות פירעון והבראות חברות, מנהלת קהילת הפייסבוק "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן", תולעת ספרים ומעריצת תיאטרון. עוסקת באקטיביזם חברתי ובעיקר בנושאים הקשורים בקידום מעמדן של נשים דוברות רוסית בישראל ומיגור גזענות. חננה גאה ואמא לאילן התינוק.

כתיבת תגובה