הריקוד של הכעס והאשמה העצמית

בבואי לסקר את יום הצילומים של פרויקט #הייתי_שם המצולם, הטרידה אותי סוגייה ספציפית; הרטוריקה המופנית כלפי שורדות האלימות. לרוב, נשים אלה נתפסות כחלשות ואומללות, בעוד שיש לא מעט ביקורת כלפיהן על ההחלטות "הלא נכונות" אשר קיבלו, על זה ש"לא נלחמו מספיק" מול תוקפיהן או על כך שהגיעו לסיטואציות הללו מלכתחילה. 

כפי שתיארה זאת אחת מנותנות העדות:

"קיבלתי הרבה פעמים את השאלה הזו: "מעניין איך אישה חכמה, מוצלחת כמוך– איך זה קורה לך?" מן פליאה שכזו. השאלה הזו עוררה בי הרבה כעס. יש בן אדם שמסתכל על תחומי החיים שלי, מכיר אותי לעומק ואז משתמש בכל הדברים שלי כדי להשאיר אותי דבוקה לשם.  אחרי שאלה כזו אני מרגישה צורך להתגונן".

אך הפרויקט של "פוליטיקלי" מזמין את הצופות והצופים לצאת מהתכתיבים החברתיים המוכרים ולהביט בסוגיה באופן שונה: לראות באישה שחוותה את הפגיעה (לעיתים במשך שנים ואף עשרות שנים באופן רציף) לא רק קורבן, אלא להביט בה כעל זו שניצחה בקרב על חייה ובהמשך אף הגדילה לעשות, יצאה מאזור הנוחות שלעיתים מצוי בשתיקה וארזה את כוחותיה על מנת לספר את שעבר עליה.

הפרויקט מזמין אותנו לשים את השיפוטיות בצד וכפי שמאיה בואנוס תיארה זאת, להבין כי 

"אישה שחווה אלימות נלחמת למעשה שלוש פעמים – מול התוקף שלה, מול עצמה על היכולת לרפא את עצמה ומול החברה". 

תמר עמית יוסף, שהשתתפה אף היא ביום הצילום מוסיפה על כך: "כל הזמן יש ריקוד פנימי בין הכעס להאשמה העצמית". השחקנית אושרת אינגדשט מציינת כי "להרגיש את ההאשמה העצמית הזו, זו המון אחריות. אחת המטרות שלי הייתה להעביר לאותה אישה שכתבה את העדות – ולאחרות, שהן לא אשמות. הן בסדר. הן לא האדם הרע. הייתי רוצה להסיר מהן את האשמה". 

שחקנית נוספת שהשתתפה ביום הצילומים, סמירה סרייה, מדגישה את הפן החברתי של התופעה: "בסופו של דבר, אלימות במשפחה זה טרור. נשים חוות טרור".