״מנאייכ״ – ביקורת מסך

הסדרה "מנאייכ" בקלות יכולה להיחשב לאחת מן הסדרות הטובות שנעשו בישראל בשנים האחרונות. פעם נוספת ש"כאן 11" מוכיחים שימי התהילה שלהם ממש לא נותרו אי שם בשנות התשעים אלא שבמבחן העשייה והתוכן המקורי, הם המובילים מבין כל הערוצים. עם זאת, הסדרה סובלת מכמה מחולאים שבעידן הטלוויזיה של היום, נראה כי זמנן תם.

אם במקרה יש כאן בודדות שטרם צפו, אתחיל מלספר קצת על הסדרה עצמה שנוצרה על ידי רועי עידן: העלילה עוקבת אחר דמותו של איזי בכר (שלום אסייג), חוקר מח"ש בכיר שמצטרף לחקירה גדולה בעקבות חשדות המועלים כנגד חברו הטוב, ניצב משנה ברק הראל (עמוס תמם). עם התקדמות החקירה, מתבררת מעורבותו של הראל בארגון פשע גדול ונחשפת רשת רחבה של שחיתות משטרתית.

אלא שיותר מהעלילה המותחת, הדרמה הכתובה היטב והמשחק המשובח, נדמה שמנאייכ מספרת לנו סיפור רחב יותר. אני לא הראשונה שתטען שקשה לנתק את הסדרה מהאירועים האקטואליים האחרונים. ביניהם, הידיעות על השינויים הצפויים במח״ש, פרשת הנשקים השתולים בעיסוואיה, פרשת הניצבים וההטרדות המיניות וכמובן, האלימות המשטרתית כלפי מפגינים ומיעוטים. נראה כי זה זמן טוב להזכיר גם כאן כי טרם פורסמו הצילומים מהמקרה של איאד אל חאלק. כך שנדמה, כי ככל שאנו צופים בסדרה לא ברור לנו מה נכתב קודם לכן, דפי התסריט שלה, או המציאות עליה היא מבוססת. 

וכאן גם צצה הביקורת, כי באותה נקודת הטשטוש שבין המציאות לבדיה, יותר מכל ניכר כי הדמויות הנשיות בסדרה בנויות באופן שטוח ומוצגות ככלי משחק בידי הגברים שמשחקים בהן; הזונה שלא מצליחה לצאת ממעגל הזנות והסמים, השוטרות ששוכבות עם הממונים עליהן (שלא ברור לנו מה הוביל לכך), האתיופית שמנסה לשמור על פרופיל נמוך, האמא הרוסיה שמנסה להגן על בנה ולא יודעת איך והמפקדת שמסתובבת בכל פרק עם ג׳קט עטור כתפיות שגדול עליה בכמה מידות, שמטשט לכאורה את נשיותה ומדמה לה מראה גדול וחזק יותר. 

כשאני מסכמת את הדברים כך, לכאורה ניתן לטעון כי כלל הדמויות הנשיות בסדרה הן סטריאוטיפיות למדי, בטח כשמשווים אותן לדמויות הגבריות, אלא שאותו סיכום שטחי נועד להציע דווקא מחשבה אחרת. הרי כמחזאית אני מבינה שבדיאלוג תחום בזמן לא תמיד יש את היכולת לגלול בפני הקהל את כל מהלך חייה של הדמות המוצגת. השחקן או השחקנית הם שיושבים בבית, עוברים על הטקסט, דולים ממנו כל פרט על מנת להעניק לדמות חיים שלמים, על מנת לתת לה את העומק והרבדים שנחבאים בין המילים והפעולות שהיא עורכת. יותר מכך, כשניגשים לכתוב סיפור, כל סיפור, תמיד יהיו דמויות מפתח שהמחבר יעמיק בהן יותר, ינתח אותן עד הסוף, יצדיק את כל פועלן ויציב לצידן דמויות נוספות, שמטרתן היחידה היא להאיר עליהן ולחזק את העלילה שלהן. ״מנאייכ״ במובן הזה לא שונה מסדרות, סרטים, מחזות או סיפורים אחרים. יש בה תעדוף ברור בין הדמויות המרכזיות לדמויות התומכות בהן. אך אין כל ספק שהחלוקה הברורה בין הדמויות הגבריות המרכזיות לדמויות הנשיות ש״תומכות בהן״ מסחררת אותנו לדיון נוסף. דיון שבעיניי מתרחק מהבחירות האמנותיות ונוגע בחברה ממנה הן יצאו מלכתחילה. במידה רבה, אותה חלוקה בין הדמות הסטריאוטיפית לדמות העמוקה או בין הגבר לאישה, מלמדת על הנשים השקופות של המערכת, על מנגנון ההשתקה, על יחסי המרות, השוביניזם, על התלונות שלאט לאט נשמעות בקול ועל המקרים שלא הצליחו להשמע. 

כך שנכון, בסופו של דבר מדובר בדרמה טלוויזיונית, אבל אי אפשר שלא להביט בסדרה ולחשוב על המערכת שהיא מייצגת. אם כך, מה בא קודם? התסריט או המציאות? נראה כי ״מנאייכ״ בעיקר מאפשרת לנו הצצה אל רגע המפגש בין השניים. הצצה לפסיפס אנושי שנוגע-לא נוגע בסיפורים הרבים שמרכיבים את החברה הזאת. סיפורים שכולם מושפעים מהשחיתות השלטונית, מהכוחניות, מהאלימות והשסע. 

מילה אחרונה על דמות המספר. זאת שאלה מורכבת ללא ספק, שאלה שאני בעצמי מציפה אותה שוב ושוב. האם בעודי צופה בסדרה, אני יכולה להתעלם מכך שגבר כתב את אותן דמויות נשיות? האם אני כאישה יכולה לכתוב דמויות גבריות באופן אותנטי? האם אנו צריכים לחלק את יכולות הכתיבה ואת הסיפורים לפי מגדרים? ומה ההשלכות של כל אלה? 

לרוב אני עונה לעצמי שכמספרת סיפור עליי להתמסר לדמות אותה אני מספרת גם אם היא שונה ממני בכל הווייתה. כך שאני לא מבקרת את האופן בו רועי עידן כתב את דמויותיו. תפקידו כתסריטאי להעצים את הדרמה, לסבך אותה, להוביל את קהל הצופים בדרך פתלתלה. כנראה שבגלל זה הוא טען כי ״בסדרה הזאת כולם כלי שרת של כולם ללא אפליה מגדרית״. והנה היא שוב, אותה נקודת טשטוש בין המציאות לבדיה, הרי זאת טענה שאולי מתארת את תהליך הכתיבה, אבל בוודאי שלא את המערכת עליה היא מבוססת.

יוצר הסדרה התבטא לאחרונה בטוויטר באופן שחושף לאור השמש את תפיסותיו לגבי נושא נפיץ בחברה בישראל ובעולם, היום, בעידן של אחרי ה-MeToo#: "תלונות שווא". על הנושא הנפיץ הזה כתבנו לא פעם ולא פעמיים כאן בפוליטיקלי קוראת. עורכת הדין יערה רשף אף סיפרה לנו על פסק דין של בית המשפט העליון שקבע שלא קיימת תופעה רחבה של תלונות שווא. בציוצו כתב רועי עידן על תלונות שווא שהן תופעה די נפוצה. לכן גם הקדיש עבורן פרק בסדרה הנצפית. 

למען האמת, הייתי מייחלת לסדרת המשך למנאייכ, כזאת העוקבת אחר הנשים במשטרה באותה מידה של עומק ועניין. אך אולי זה יקרה רק שהמערכת תשתנה. אולי הכל פועל כמקשה אחת,  אולי אנו פשוט זקוקים לעוד סיפורים נשיים, לעוד כותבות נשיות, לייצוג שווה בוועדות ציבוריות, בתפקידים בכירים ובדמויות תרבותיות שאורגות את הזהות החברתית שלנו.