חותרת לפסגה | ראיון מיוחד עם האלופה האולימפית מורן סמואל

מורן סמואל חשבה שחייה נגמרו כשגופה שותק. מאז היא הספיקה לזכות בשש מדליות באליפויות עולם, שתי מדליות במשחקים הפראלימפיים, להדליק משואה ביום העצמאות ה-71 ולשנות את חייה כליל. עם חזרתה מהמשחקים הפראלימפיים בטוקיו, היא משוחחת איתנו על ספורט, על אימהות, על בחירות אישיות ועל שוויון. 
Reading Time: 8 minutes

על אף שטרם החליטה אם לסמן אולימפיאדה נוספת כמטרה, מורן סמואל (39) ממשיכה בשגרת האימונים שלה. את הבקרים היא מבלה במרכז דניאל לחתירה שבירקון ובבית הלוחם בתל אביב. לשיחתנו, בשעת בוקר מוקדמת, היא מגיעה כבר אחרי אימון. אין ספק שהיא מעבירה לכולנו שיעור בהתמדה ובהגשמת חלומות, אך לאורך השיחה היא תתעקש פעמים רבות שהיא לא מקור ההשראה שלנו, אלא שאנחנו מקור ההשראה לעצמנו. 

הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא הרקע לשיחה. בעידן בו מסגרת הזום הפכה לבמה עלינו אנו עולים, לא ניתן להתעלם מהתפאורה מאחור. היא יושבת בחדר המרכזי של הבית ובגבה ציורי ילדים, אותם היא מכנה "התערוכה שמבטאת את ההתקדמות של הילדים מאז הקורונה". סמואל, אמא לשני ילדים בגילאים 5 ו-3.5, מחזיקה בבת אחת בשני הקצוות שלמדו אותנו להפריד ביניהם: אימהות – וקריירה. 

מהמשחקים הפראלימפיים תבוא הבשורה 

במקרה או שלא, השיחה מתחילה מהפעילות של מורן בכדורסל בכיסאות גלגלים. כמי שגדלה על ובמגרשי הכדורסל, גם חזרתה לעולמות הספורט לאחר שנפצעה ב-2006, הגיעה דרך אותו הענף. מאמן הקבוצה של בית הלוחם תל אביב פנה אליה והציע לה להצטרף לקבוצת כדורסל בכיסאות גלגלים. לאחר מכן, בית הלוחם החליט לאמץ אותה כספורטאית, למרות שאינה נכת צה"ל. נכון להיום, היא האישה היחידה בקבוצה המעורבת. 

"הגעתי לקבוצה וראיתי כי טוב", מספרת מורן, "ראיתי שמדובר באנשים מדהימים, רובם נפצעו בשנות העשרים שלהם במהלך השירות הצבאי ודרך הספורט פשוט גילו עולם חדש. זה פתח לי מחדש גם את הרעב לספורט". 

את למעשה מתפקדת בשנים האחרונות בליגת הכדורסל כשחקנית היחידה בין גברים? 

"נכון. ואני יכולה לומר שעברנו תהליך מדהים, השפה השתנתה לגמרי ואם תשאלי אותם גם, לאופי הקבוצה קרה משהו, לטובה, בעקבות הנוכחות שלי". 

צילום: זיו ברק
צילום: זיו ברק

 

איך זה בא לידי ביטוי? 

"למשל, אחרי שילדתי, חזרתי להתאמן ועוד הנקתי הנקה מלאה. הנקתי כמעט עד גיל שנתיים ולכן היו משחקים שהייתי צריכה לצאת החוצה באמצע כדי להניק. נרמלתי להם את כל עניין האמהות וההנקה מול הפרצוף. יש לי תמונה שלי, באמצע משחק, שאני מניקה את הבת שלי והבן שלי יושב לי על הברכיים כשאנחנו בטיים אאוט. הכל בעצם קרה על המגרש ולכן אני חושבת שזה קרה בצורה מאד טבעית". 

כשאנחנו חושבות על ענפי ספורט, החלוקה המגדרית עולה. דווקא פה, נרמלת איזשהו שילוב בצורה מאד טבעית. איך זה שזה מתאפשר דווקא בענף כיסאות גלגלים? 

"בניגוד לכדורסל הרגיל בו תוכלי למצוא בכל העולם קבוצות של נשים וקבוצות של גברים שמתחרות בו, בכדורסל בכיסאות גלגלים מאוד מאוד קשה לאחד כמות מספיק גדולה של אנשים כדי ליצור ליגה וזה קורה בכל מקום, לא רק בישראל. המספרים מאד נמוכים. אנשים עם מוגבלות מהווים כ-10% מהאוכלוסייה. מתוך זה, ישנו אחוז קטן יותר של בעלי מוגבלות פיזית שהיא אינה לקות ראייה או לקות קוגניטיבית. מתוך זה תגזרי את אחוז הנשים ומתוכו, את אחוז הנשים שרוצות לעסוק בספורט – ולעסוק דווקא בכדורסל". 

אז אני מקבלת בעצם אחת בסוף, מורן סמואל? 

"את מקבלת מורן סמואל, אני הסטטיסטיקה" היא צוחקת

"איגוד הכדורסל, נמנע מהדרה ואמר 'אנחנו לא נקים ליגה לנשים כי אי אפשר, אבל אישה שרוצה להשתתף יכולה – ונפחית לה את הניקוד'. צריך להבין שבכדורסל בכיסאות גלגלים, או בכלל בענפים פראלימפיים אחרים, לכל אחד יש ניקוד שונה, בהתאם לנכות שלו. ככל שהנכות יותר קשה ככה הניקוד שלך יותר נמוך וככל שהנכות יותר קלה ככה הניקוד יותר גבוה. מאמן כדורסל לא יכול להרכיב חמישיה שעולה על 14.5 נקודות, מה שמאפשר בעצם לשחקנים עם נכויות מאד קשות, כמו שיתוקים, לשחק יחד על אותו מגרש עם שחקן, כמו שיש לי בקבוצה, שהוא קטוע חצי כף רגל, שאם תראי אותו ביומיום לא תדעי שבכלל חסר לו משהו בגוף".

נשמע שענף הכדורסל בכיסאות גלגלים ממש מערער על יסוד התחרות – שלרוב מתבסס על המחשבה שכולנו מגיעים מאותה נקודת פתיחה ועם אותם התנאים. 

"נכון. בכלל בספורט הפראלימפי זה פשוט לא יכול לקרות כי את מתמודדת עם נכויות שונות והרי, איך בן אדם קטוע רגל יכול להתמודד עם בן אדם קטוע יד?  לכן,  כל הספורט הפראלימפי בנוי על קטגוריות שהן תולדה של דרגת הביצועים אל מול דרגת הנכות. מה שיפה בענף הכדורסל, הוא שכל הקטגוריות נמצאות על אותו מגרש, בניגוד לרוב ענפי הספורט שמחלקים ביניהן". 

ומה קורה בעולם? 

"היום, בכל העולם, שואלים את השאלה: האם היה אפשר ליצור ליגות מעורבות ובהרבה מקומות חושבים שכן, שהליגות האלה יכולות להיות מבוססות על שיטת ניקוד. זה יכול לקרות, אולי לא בליגות המקצועניות, בגלל שיקולים של כסף ופוליטיקה, אבל זה יכול לקרות בליגות אחרות."   

 

ההיסטוריה של המשחקים הפראלימיפיים מתחילה בשנת 1948. אז, ב-29 ביולי, באירוע הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלונדון, ארגן ד"ר לודוויג גוטמן את התחרות הראשונה לספורטאים על כסאות גלגלים, אותה כינה כ"משחקי הסטוק מנדוויל", על שם בית החולים, "סטוק מנדוויל" שבבריטניה. אותם משחקים היו לאבן דרך בהיסטוריה הפראלימפית והשתתפו בהם 16 אנשי ונשות צבא פצועים ופצועות בתחרות של חץ וקשת. 12 שנים מאוחר יותר, בשנת 1960, כבר הפכה אותה יוזמה למשחקים הפראלימפיים הראשונים, שהתקיימו ברומא, בהשתתפות 400 ספורטאים מ-23 מדינות.

לשנות פה משהו

מורן סמואל גדלה בכרמיאל ומתגוררת כיום בתל אביב. היא נשואה ללימור גולדברג ואמא לשני ילדים. היא בעלת תואר ראשון בפיזיותרפיה עם התמחות בהתפתחות הילד ובעלת תואר שני בחינוך והתפתחות בגיל הרך. סמואל מרצה בכל הארץ ובעולם ומתעקשת לפגוש דווקא ילדים ובני נוער.

"דיברתי עם מאות אלפי ילדים בעשור האחרון. גם כשהשאתי משואה ב-2019, אני חושבת שזה היה בגלל זה, לא רק בגלל ההישגים הספורטאים שלי. זה משום החתירה שלי, תרתי משמע, לשנות פה משהו. כל פעם, עם כל ילד שאני פוגשת, אני משנה קצת. אני משנה את הדרך בה הוא רואה אנשים עם מוגבלות, או ספורט פראלימפי, או שאני עוזרת לו להעצים את עצמו מבפנים ולמצוא כוחות להתמודד."

אל ענף הכדורסל היא הגיעה כבר בגיל 9. אז, כילדה היחידה בנבחרת. היא חבה את הצטרפותה לאמה, "הסבירו לאמא שלי, שכבר אז הייתה מודל טוב מאד לחיקוי, שאני לא יכולה להצטרף לחוג כי זה חוג לבנים, אבל לא היה חוג לבנות ולכן היא התעקשה שירשמו אותי לקבוצה. זה היה מדהים מבחינתי, אני ראיתי אותה דוחפת את הרגל בדלת שכמעט עמדה להיסגר".

בגיל 15 וחצי, מורן סמואל מ'הפריפריה' כבר אחזה בהישג נדיר, כשהגיעה לנבחרת ישראל לנערות. בתיכון שיחקה בליגת העל, בצבא הייתה ספורטאית מצטיינת ובמקביל לכל אלה היא אימנה כדורסל, התנדבה באקי"ם עם ילדים עם מוגבלויות, באיל"ן, מרכז השיקום והספורט, בקריית חיים ולאחר מכן גם בבית החולים רמב"ם. בגיל 24 הייתה סטודנטית, בסוף השנה השניה בלימודי פיזיותרפיה, רגע אחרי סטאז' בבית חולים, עליו קיבלה ציון 100. 

"באותה נקודה אני יודעת שאני במקום הכי טוב שאני רוצה להיות בו", נזכרת מורן, "אני מרוצה מהלימודים, אני משחקת כדורסל מקצועני במכבי חיפה, מאמנת שתי קבוצות. חווה את המסלול הכי מדוייק. כל מה שאני רוצה יושב במשבצת המושלמת של הפאזל שלי. ואז אני קמה בבוקר ותוך שעתיים אני משותקת ב-70 אחוז מהגוף שלי. ככה".

איך זה קרה? 

"עברתי שבץ של חוט השדרה, שזה משהו מאוד מאוד נדיר, התפוצץ לי כלי דם שיצר בעצם מצב של חוסר אספקת חמצן למערכת העצבים המרכזית, וזהו. אמבולנס. בית חולים. ניתוח. מתעוררת בבוקר למציאות הכי קיצונית שאפשר לחלום מ-24 השעות האחרונות של החיים שלי".  

מה עובר לך בראש באותם רגעים?

"שנגמרו לי החיים. אני יודעת מה היה לי, מי הייתי לפני, מה תכננתי. וזה היה כמו ליפול לתוך תהום של ריק שאין לך מושג איך חיים. במצב הזה את בכלל לא יכולה לחשוב קדימה, את רק עסוקה במה שקרה לך ובמה שנלקח ממך, במה שאיבדת. ואיבדתי המון. איבדתי 70% מהגוף שלי, ויחד איתם, את האהבה הכי גדולה שלי, הכדורסל, את המקצוע. באותו רגע, הכל ירד לטמיון". 

אלא שבדיוק עשר שנים אחר כך, בספטמבר 2016, מורן עמדה על הפודיום במשחקים הפראלימפיים של אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו, אוחזת במדליית ארד. בשלב אחר בשיחה היא זוקפת את המעמד גם לזכותה של לימור, בת הזוג שלה. הן הכירו לפני עשור. לימור עבדה בוועד הפראלימפי ובזכותה מורן סמואל עברה מהכדוסל לחתירה. 

כשלימור הבטיחה לה שהיא עוד תגיע לאולימפיאדה, מורן צחקה: "אני תמיד אומרת שהסכמתי לחתור כדי להרשים בחורה, לא כדי להגיע לאולימפיאדה" מספרת מורן, "בסוף אחרי שנה התחתנו ואחרי שנתיים כבר הייתי במשחקים הפראלימפיים בלונדון".

תוך עשר שנים עברת מבית לוינשטיין לפודיום באירוע הספורט הגדול בעולם? 

"כן, אבל אני חושבת שמה שבסוף מעניין זה לא מה קרה לי או מה עברתי כי אם תקחי את כל הנבחרת הפראלימפית תשמעי סיפורים באמת מטורפים על מה כל אחד מאיתנו עבר, מה שמעניין זה  למצוא את הדרך בתוך הדבר הזה. בסוף זה הדרך, זה ה-איך. כי משברים תמיד יהיו". 

והדרך לפודיום הייתה רצופת משברים? 

"יש רגעים מאד בודדים בהתמודדות הזו, לא כי אין לך תמיכה, לי הייתה תמיכה מדהימה אבל יש רגעים נורא בודדים כי את מרגישה שאף אחד לא יכול להבין את מה שאת עוברת, גם אם מיליון אנשים עברו את זה לפניך. אלה גם הרגעים הכי חשובים, בהם את מגלה את הכוחות שלך ומבינה שאם את לא מחליטה להילחם, לא משנה כמה תמיכה יש לך, לא תצליחי לנצח את הדבר הזה. אף אחד לא יכול לעזור לך, לא הרופאים, לא הפסיכולוגים, לא ההורים המדהימים או החברים התומכים". 

מה קורה באותם רגעים? 

"את מבינה שאת בתחתית התהום ושאף אחד לא יזרוק סולם לבור הזה וגם אם מישהו יבוא לזרוק סולם, את עדיין תהיי חייבת להיות זאת שמטפסת. זאת הבנה מאד חשובה כי היא מכריחה אותך להאמין בכוחות של עצמך".

מה גרם לך לטפס בחזרה? 

"לשנות את הדיבור הפנימי. אם את יושבת ואומרת לעצמך "נגמרו לי החיים", את תישארי בתחתית. לכן במקום להגיד נגמרו לי החיים אמרתי "נגמרו החיים כמו שהכרתי אותם" וההבדל  הזה הוא מטורף". 

מורן סמואל ושני הילדים

הבחירה האמיתית

בקיץ 2018, ארבעה וחצי חודשים אחרי שילדה את בתה רום, זכתה מורן במדלית כסף באליפות העולם. הזכייה הזאת היא תוצר של בחירה לדבריה. יש לה חלום, או לפחות כך היא מגדירה אותו. הוא נולד בעקבות האמהות, מתוך ההבנה שהיא לא רוצה להרגיש שהיא מוותרת, אלא שהכל מעוגן בבחירה אמיתית ובכך, שבכלל ניתנה לה האפשרות לבחור. 

"לאורך השנים פגשתי ספורטאיות נוספות ואמהות בכלל, שרוצות לבחור בחירה אמיתית ולא בחירה מתוך כורח או הכרח. הן רוצות לדעת שאם הן החליטו לחזור לעבודה כשהתינוק או התינוקת שלהן בגיל חצי שנה, הן יכולות לעשות זאת בראש שקט. הן יודעות שיש להן מסגרת שהן לא התפשרו עליה. מסגרת בה הגננות והסייעות לא צריכות לשבות כי הן לא מקבלות מספיק כסף, או מספיק הכשרות או כי כוח האדם כל כך מצומצם. ומהצד השני הן רוצות מסגרת שניתן לעמוד בה כלכלית, שלא עולה הון תועפות". 

לך הייתה בחירה?

"כן. אצלי, כל ילד נשאר איתי כשנתיים בבית, אבל המשמעות של זה הייתה שאני מתחילה להתאמן מאד מוקדם בבוקר כדי לחזור הביתה עד 8:30/ 9:00, על מנת שבת הזוג שלי תלך לעבודה. ביליתי איתם את כל היום והייתי יוצאת ליחידת אימון נוספת אחר הצהריים. לי הייתה גמישות, יכולתי לבחור בחירה אמיתית, למרות שזה לא היה קל. אבל מכיוון שזה נעשה מתוך בחירה שלמה היה לי קל להיות שם. ידעתי שאני לא רוצה לוותר על כלום".

על פי דבריה של מורן סמואל, ברור כי לא ניתן לסמוך רק על רפורמה מצד המדינה בסוגיה הזאת. הפתרון מבחינתה מוביל אותנו גם למעסיקים, לשינוי יום העבודה וליכולת שלנו כחברה להתגמש. היא עצמה הייתה שמחה לחבור לנשים שחושבות כמוה ורוצות ליצור את השינוי הזה, לאפשר ברירה, בחירה. היא מדברת ולפתע הכל הופך בהיר יותר. למעשה, סמואל מציעה את הבשורה שמציע ענף הספורט הפראלימפי – לחברה: במקום לסלול מסלולים זהים לכולנו, א.נשים עם נקודות פתיחה שונות, יכולות שונות, עלינו לחפש "שיטת ניקוד חדשה" וליצור ליגה מעורבת, בה כולנו משחקים על אותו מגרש, אבל באופן שמותאם לחיינו. מעבר לאנלוגיה, היא משתמשת בספורט כדי להסביר כיצד הוא יכול לסייע לכל אחת מאיתנו, להעניק לנו תחושת מסוגלות. 

"הספורט הוא מפלט, שיכול לסייע גם בהיבטים אחרים בחיים. אצל אנשים עם מוגבלות זה פי כמה וכמה, כי זה כאילו כנגד כל הסיכויים. כשאת יושבת על כסא גלגלגים, התהודה היא כפולה מאשר כשהייתי ספורטאית רגילה, כי זה לא מובן מאליו. למרות שהיום, בשבילי, זה כן מובן מאליו".

טוקיו 2020. רגע לאחר זכייתה של סמואל במדליית כסף.
טוקיו 2020. רגע לאחר זכייתה של סמואל במדליית כסף.

 

אני מסתכלת עלייך ואומרת לעצמי את מייצגת כל כך הרבה קבוצות, בעלי מוגבלות, הקהילה הלהט"בית, ילדות בפריפריה

"יש לי גם אמא מרוקאית ואבא רומני. אני תמיד אומרת שאני המועמדת המושלמת לכנסת. כל מפלגה תרצה אותי, אני יושבת על כל המשבצות, איזו משבצת שתבחרו – אני שם." 

צחוק בצד, כל הדגלים שאת מרימה, לא מייצרים משא כבד? 

"לא. זאת מי שאני. כשאת שלמה במקום שבו את נמצאת בחייך, אז את נושאת איתך את כל הדגלים האלה באהבה, אני לא אחזיק על עצמי נושא שאני לא רוצה לשאת, אני לא אקח בכוח מקום שאני לא רוצה להיות בו. אני נושאת את הדגלים האלה בדרך שנוחה ומתאימה לי, שאני שלמה איתה. בחלקם אני מחזיקה רק מתוקף היותי שם. מילדות תמיד הרגשתי בנוח להיות בפרונט ולהביע דעה". 

זירת הספורט עוררה השנה דיונים ציבוריים רחבים. מבין הרגעים הזכורים ביותר של אולימפיאדת טוקיו, היה הודעתה של סימון ביילס על כך שלא תמשיך בתחרות. כידוע, ביילס נפגעה מינית בידי ד"ר לארי נסאר. בדומה לביילס, גם הטניסאית היפנית, נאומי אוסקה, פרשה לאחר שהודתה בחודש מאי האחרון כי היא סובלת מדיכאון וחרדות. אוסקה התייחסה לקשיים כשהודיעה על פרישתה מאליפות צרפת הפתוחה, "רולאן גארוס". שני המקרים שבפנינו פתחו דיון ציבורי רחב שהעלה את שאלת ההתמודדות הנפשית בעולם הספורט. בנבחרת ישראל, לונה צ'מטאי הפסיקה את ריצתה לאור כאבי מחזור והדיון על אודות התמודדותן של נשים בעולם הספורט קיבל את הבמה. 

"מאד הזדהיתי עם  לונה צ'מטאי", מציינת מורן, "אני מסדרת את המחזור שלי בכדורים כדי שחס וחלילה לא אהיה במחזור בתחרות. ומה גברים לא עוצרים באמצע? כל אחד וסיבותיו שלו". 

אז מדוע בספורט, כמו בחיים, אנחנו מבקשות שוויון? 

"אני לא מאמינה בשוויון. אני מאמינה בשוויון הזדמנויות, כל אחת ואחד מאיתנו בעולם צריכים משהו אחר אבל כשהדלת פתוחה לכולם, כל אחת או אחד יכולים לעשות את המאמץ הכי טוב שלהם כדי להיכנס. ואז, אם את מספיק טובה, ואם תקבלי את ההזדמנות לבחירה אמיתית, אז תוכלי להיכנס ולהצליח גם."

הערב, 14/10, בשעה 21:00 תגיע מורן סמואל לטוקהאוס בנמל תל אביב להרצאה על סיפורה האישי. לרכישת כרטיסים

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: