בחירה פמיניסטית

מאת: ערבה גרזון רז

אני מזהה סביבי ייאוש וחוסר אמונה במערכת הפוליטית. בצדק, הרי אנחנו מגיעות עייפות למערכת בחירות נוספת. אפילו נתקלת בפוסטים שמצהירים בגלוי על הכוונה לא להצביע. אבל כמה חשוב שלא נתייאש, שנשתתף, נתעקש, ניזום. דווקא עכשיו!

ישבתי לצפות בסדרה המעולה 'הנבחרות', סדרת דוקו בת שלושה פרקים על מאבקן של נשים לייצוג בכנסת והמחיר האישי ששילמו.

אני אאמל״ק  – צפייה חובה. צפייה חובה. צפייה חובה!

לא רק לנשים. אלא לכל מי שרוצה להבין מבני כוח, שינוי מבני, שוויון ופוליטיקה. סדרה מפקחת וחשובה. יש בה כל כך הרבה פנינים ללקט גם ברמה האישית וגם ברמה הציבורית, בטח רגע לפני בחירות. לכן, באמת ממליצה להשקיע את הזמן ולצפות. קשה לתאר איפה היינו היום אילולא המהפכה הפמיניסטית ושיתופי הפעולה שנעשו בשנות התשעים וקידמו חקיקה נשית מתקדמת. עכשיו המשמרת שלנו. 

אבל רגע לפני, הנה סקירה:

הסדרה מתארת את מצבן של נשים בפוליטיקה מלפני קום המדינה ועד ימינו, על הקשיים וההזדמנויות ומתמקדת בשלושה נושאים: הדרך לכנסת והקשיים להיבחר בפריימריז, החיים כחברת כנסת – בין קידום נשים למשמעת קואליציונית ומה המשמעות של להיות פמיניסטית בכנסת? ונשים בצמרת – תסמונת גולדה והשאלה הגדולה מדוע מעולם לא הייתה בישראל שרת אוצר או ביטחון?

"הרבה יותר מרפקים"

הפרק נפתח בשיעור היסטוריה מפתיע. מסתבר כי לפני קום המדינה, בשל דרישות החרדים, נשים בכלל לא היו אמורות לקבל זכות הצבעה. החרדים טענו כי נשים לא אמורות להתערב בתחום הציבורי. שאר הגברים בהנהגה אמרו להן שאין כעת זמן להיאבק על דברים ״קטנים״ כאלו בגלל המצב, וביקשו שיחכו לימים טובים יותר ואז יעסקו בזכות הבחירה לנשים.

"המאבק על הזכות לבחור ולהיבחר החל בשנת 1919 ונמשך עד שנת 1927", אומרת ד"ר שרון גבע, היסטוריונית וחוקרת מגדר. "זה נשמע לא הגיוני, מה פתאום בתנועה הציונית צריך להיאבק על זה? ארגון נשים שנקרא 'התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות' הוביל את המאבק הזה".

בעשורים שלאחר קום המדינה נשים המשיכו לסבול מתת ייצוג משווע, כאשר הן מהוות פחות מ-10% מחברי הכנסת. כאשר מנסות להבין למה, יש  להסתכל על מצבן של נשים באותן שנים. נשים נותבו להציב את המשפחה בראש סדר העדיפויות שלהן, רק אחרי זה, אם בכלל, תגיע עבודה מחוץ לבית, לרוב במקצועות שנחשבו לנשיים כמו אחיות, גננות ומורות.

עד שנות השמונים, היחידות שהצליחו להיכנס לפוליטיקה היו נשים שידעו להסתדר בתוך מערכות של גברים. הן לא הגיעו לשם כדי לקדם נשים, נהפוך הוא, קידום נשים נוספות יכול היה לפגוע בהן פוליטית. בשנות השמונים החל מאבק להבטחת ייצוג נשים ושריון מקומות על בסיס מגדרי. "אף אחד לא רוצה לוותר על הפריבילגיה של עצמו. לוותר על כוח" אומרת קרן נויבך. 

המאבק לייצוג נשים בפוליטיקה היה קשה בכל הקשת הפוליטית. זהבה גלאון מספרת על המאבק העיקש אפילו במפלגה ליברלית כמו מרצ. גם נשות המפד״ל מתעוררות ודורשות להציב אישה במקום ריאלי. כך גם באירוע הכרזת הרשימה לכנסת מטעם הליכוד, כאשר מתגלה שאין אישה אחת ברשימה, נשות הליכוד קמות בצעקות "זאת בושה בלי אישה".

אך גם שיטת הבטחת ייצוג לנשים לא הייתה חפה מבעיות. מעניין לשמוע את נעמי חזן מדברת על שולמית אלוני, ואומרת כי למרות שעשתה רבות כדי לקדם זכויות של נשים וזכויות אזרח, עדיין התנגדה להבטחת ייצוג ושריון מקומות לנשים משום שחשבה שהדבר יפגע בנשים. 

שיטת השריון הותירה מקום לנשים בודדות במפלגה, מה שהוביל לכך שהתמודדות של אישה בפריימריז בהכרח תבוא על חשבון אישה אחרת. עצוב לגלות עד כמה השיטה גרמה לנשים להיאבק אחת בשנייה. 

לימור לבנת מוסיפה זוית נוספת לחסמים שעמדו בפני נשים, כאשר היא מספרת איך ראתה חברים גברים שלה נכנסים לכנסת ולא חשבה שזה בכלל אפשרי גם עבורה, עד שבעלה לשעבר הציע שתתמודד בעצמה. בכך היא מדגימה עד כמה חסם זה משמעותי עבורנו – להצליח להאמין שאנחנו יכולות 

אילולא המאבקים של האקטיביסטיות ההן שנלחמו על ייצוג נשים בשנות השמונים, קשה לתאר את המציאות שלנו היום בישראל.

לצפייה בפרק הראשון לחצו כאן

להשפיע במקסימום

גם לאחר שנשים מצאו את דרכן אל הכנסת, עדיין עמדו בפניהן מכשולים רבים. הן סבלו מזלזול מצד חברי הכנסת, ועמדו לבדן כאשר דיברו על נושאים פמיניסטיים או כאלה הקשורים לחייהן של נשים. 

ד"ר מרשה פרידמן, פעילה פמיניסטית שנכנסה לכנסת בזכות יוזמה של שולמית אלוני, מספרת שכהונתה בכנסת הייתה השנה הקשה בחייה. בפרק אפשר לצפות בה עומדת על בימת הכנסת ומספרת על תופעת האלימות המגדרית. היא דיברה על אונס, זנות, סרטן השד ואלימות כלפי נשים, בזמן שגברים במליאה צוחקים ומזלזלים בה.

התגובות הללו מעידות על התרבות הרעילה עימה התמודדו חברות הכנסת. מפתיע גם לגלות שחברות הכנסת האחרות לא תמכו בה, משום שהבלטת הנשיות שלהן הייתה עלולה לפגוע בהן פוליטית.

הרבה השתנה בשנות התשעים. קודם כל, חברות הכנסת הבינו שכוחן באחדותן. "היינו צריכות להתלכד כדי להעביר חוקים" אומרת לימור לבנת. הן הקימו יחד את ״שדולת הנשים״ והתאחדו סביב נושאים פמיניסטים. אחדותן חוצת המפלגות הובילה  לעשור בו נחקקו בכנסת חוקים פמיניסטיים פורצי דרך בארץ ובעולם כולו. החוק למניעת הטרדה מינית שנחקק בשנת 1998 היה הראשון מסוגו בעולם.  

״ככל שיש יותר נשים פמיניסטיות בכנסת, יותר מחצי מאוכלוסיית מדינת ישראל מקבלת יותר זכויות״, מסבירה שלי יחימוביץ

בפרק אנחנו גם מגלות שאותה אחדות התפרקה בשנים האחרונות, אם כי במקביל לכך, עלה מספר חברות הכנסת הנשים – שנאמנות היום למפלגתן יותר מאשר לאחדות נשים. כך למשל, בהצבעה על החוק לשימור ערכות אונס, בו לא מעט נשים נאלצו להצביע נגד – בשל המשמעת הקואליציונית

מדהים להבין כמה עוצמה יש ביכולתן של נשים מקצוות הקשת הפוליטית לשתף פעולה. ומה המחיר הכבד שעלינו לשלם כשאחדות זו מתפרקת.

לצפייה בפרק השני לחצו כאן

בין ייצוג נשי לעשייה פמיניסטית

הפרק השלישי מספר על הדיכוי המובנה בתוכנו כפרטים וכחברה, החלק בנו שלא מסוגל לדמיין בכלל נשים בעמדות של כוח ומתקשה להחזיק בכוח לאורך זמן. נשים חזקות ומוכשרות ככל שיהיו, עדיין סובלות מהקטנה וזלזול בעמדותיהן, רק בגלל היותן נשים.

לא נישה, אלא החיים עצמם

עד היום מונו 31 נשים לשרות בממשלות ישראל לעומת מאות גברים. רק תשע נשים כיהנו בקבינט הביטחוניי מדיני, אך אף פעם לא יותר משלוש נשים במקביל. תשע נשים בלבד עמדו בראש מפלגה מאז קום המדינה.

"אחד ההסברים למיעוט של נשים בתפקידים הכי בכירים הוא שאנחנו עדיין משלמות את המס של היעדרות של אלפי שנים בפוליטיקה פורמלית", מסבירה ד"ר שרי אהרוני, מהתכנית ללימודי מגדר, באוניברסיטת באר שבע. "אנחנו סוחבות על הגב סטריאוטיפים על היכולות של נשים ותפיסות עצמיות של נשים את עצמן. מי שמגיעה לצמרת סוחבת על הגב שלה משקולת של אלפי שנים" 

כך גם מעידה השרה מירב מיכאלי על עצמה: "אין ספק שאת רואה את התמונה הזאת של הגברים ושלי (בשולחן ראשי הקואליציה), יש מעט מאוד נשים מנהלות או יו"ריות, כוח גדול זה דבר לא מובן לתת לנשים ועבורן להחזיק".

ציפי לבני מוסיפה ומספרת על מלחמת לבנון השנייה; כאשר התנגדה בקבינט הבטחוני להרחיב את הלחימה, היה קל לגברים מסביבה להקטין את הקול שלה, לזלזל בו בגלל שהיא אישה. "נשים חשופות הרבה יותר להקטנה, גימוד, בשיח הציבורי" מסבירה קרן נויבך. "ההתייחסות לכישלון של ציפי לבני בהרכבת ממשלה, מייחסים אותו לזה שהיא אישה", מוסיפה ענת סרגוסטי. "גם נתניהו לא הצליח להקים ממשלה, זוקפים את זה לכל המין הגברי? לא!"

לצפייה בפרק לחצו כאן

כנשים' אנחנו נוטות להתרחק מהזירה הציבורית, לא לתפוס מקום. בודדות הנשים בעלות ביטחון עצמי בשביל להתמודד ולעבור את כל מה שהנשים בסדרה תיארו.

אבל בשביל הדור הבא של נשים שאנחנו מגדלות כאן, אנחנו חייבות להעלות הילוך, לשתף פעולה ולהיות נוכחות ומובילות בכל שולחן קבלת החלטות. עד ל-50% ייצוג ומעבר לו.

שאפו ליוצרות הסדרה אפרת שלום דנון, אסנת טרבלסי וליאור אלפנט על יצירה בועטת, פוליטית, פמיניסטית ולא מתנצלת, שמביאה למסך בפועל את קולן של נשים, מזכירה לנו רגע לפני הבחירות – להצביע פמיניסטית וגם לפעול בצורה פמיניסטית בכל מפלגה פוליטית שמייצגת אותנו, כי הפעילות הזאת משמעותית. 

אל דף הפייסבוק של ערבה דרזון רז- אישווה=אישה שווה 

אפרת שלום-דנון תסריטאית, עורכת תוכן ובמאית  סרטים דוקומנטריים. שימשה במשך שנים רבות כחברת הנהלת פורום היוצרים הדוקומנטריים. יצרה יחד עם שירלי ברקוביץ' את פרויקט "הדוקו הראשון שלי" בסינמטק תל אביב, אותו היא מנהלת אמנותית, נכון ל-2022.

ליאור אלפנט חוקרת, אקטיביסטית, יזמית בנושאי תרבות, פמיניזם, קידום ותמיכה לנשים במדיה. דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, ממקימות, עורכות ומנהלות המיזם התקשורתי הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת", יו"ר פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל, ומנהלת פסטיבל הקולנוע "לסבית קטלנית".

אסנת טרבלסי מפיקת קולנוע ישראלית הפיקה עשרות סרטים, רבים מהם עם אג'נדה פוליטית וחברתית הייתה מעורבת בהפקות ישראליות ובינלאומיות. נבחרה בעבר על ידי דה מרקר לאחת מארבעים הנשים המחוללות שינוי בישראל.