האם "גמביט המלכה" בנטפליקס היא אכן סדרה פמיניסטית?

מאת: יעל בוים-פיין 

בסדרה החדשה של נטפליקס, "גמביט המלכה", אליזבת' הרמון היא ילדה יתומה שהופכת לאלופת שחמט כנגד כל נסיבות חייה. ג'ינג'ית, מבריקה, מתחרה בגברים ומנצחת, חורצת את גורלה בידיה ועולה את כל הדרך מהמרתף של בית היתומות לפסגה של אליפות העולם. הסיפור הזה נשמע חומר לסדרה נפלאה מפרספקטיבה פמיניסטית. אבל האם זה המצב? האם גמביט המלכה פמיניסטית? אני לא בטוחה.

בת' ממוקדת במטרה, שועטת קדימה בביטחון מגיל צעיר, בלי גב או רשת ביטחון אמיתית. בסצנה הראשונה של הסדרה היא משתתפת בתחרות שחמט בינלאומית, ומהרגע הראשון אנחנו יודעות שבת' תגיע לגדולות. במובן הזה אין באמת מתח, אנחנו יודעות שהתשוקה לסיפור סינדרלה תבוא על סיפוקה. אבל האם הסוף באמת טוב? באותה סצנת פתיחה, אנחנו פוגשות אישה לא מאופסת, שהחיים שלה בבלאגן, ואנחנו גם יודעות שזאת תהילה שהיא לא מצליחה להתמודד איתה.

הסדרה זכתה לפירגונים פמיניסטיים, וגם אני התחלתי לצפות בשקיקה. הסדרה סוחפת, המשחק מצוין והרצון לראות את בת' מצליחה בעולם כל כך גברי ממגנטת אותנו למסך. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש לא נוח, ואז אושרה לרר-שייב החכמה העלתה פוסט קצר על הסדרה והסכר נפרץ. נכון, אישה מבריקה ומנצחת עומדת במרכז הסיפור, אבל תפיסות סטריאוטיפיות אודות נשים דומיננטיות מאוד בסדרה.

https://www.youtube.com/watch?v=CDrieqwSdgI

בת' מכורה לסמים ואלכוהול מגיל צעיר. המוטיבציה וההתמכרות לניצחון מתמזגים עם האובססיה לחומרים הממכרים שנותנים לה השראה ומאפשרים לה לברוח. עד סוף הסדרה בת' לא בטוחה ביכולת שלה להצליח בלי הסמים והאלכוהול, וגם אנחנו לא, היא צריכה גברים שיגידו לה שהיא יכולה גם בלי. אכן גאונות פעמים רבות מלווה במחירים לא פשוטים, לא רק עבור נשים, אבל מפרספקטיבה פמיניסטית, התלות בסמים ובאלכוהול צובעת את ההצלחה בצבעים קודרים, וגורמת לנו לפקפק ביכולת של נשים להתקדם ולהצליח בעולם גברי בלי לשלם על ההצלחה מחיר מאוד גבוה.

בת' מתקדמת בזכות הנחישות שלה, אבל ברור מאוד שהכישרון המולד שלה הוא הבסיס להצלחה. אם הצלחה מבוססת על כישרון מולד, אז או שיש לך את זה או שאין לך את זה, וגורלך נקבע ברגע שנולדת, זאת תפיסה שעשויה להיות מחלישה. מצד אחד, חשוב בתור נשים שנכיר בכישרונות שלנו, ולא נייחס את ההצלחה שלנו תמיד לגורמים חיצוניים או להשקעה הרבה שלנו. מצד שני, הביטחון שלנו ביכולת ללמוד ולהתפתח מעבר לנתוני הפתיחה, היא הרבה פעמים מפתח להצלחה.

בנוסף, במשחקי השחמט בת'  פזיזה, כל הזמן במתקפה, כועסת, סוסה שלא ניתנת לאילוף, המשחק שלה אינטואיטיבי ומאולתר. הנטייה לייחס לנשים אינטואיציות ורגשות גואים ולאו דווקא יכולת התנהלות רציונלית ומבוססת למידה, היא סטריאוטיפ מגדרי נפוץ.

למרות הכישרון הענק, בת' מאוד מפחדת להפסיד, חייבת לנצח. החשש מטעויות והנטייה לפרפקציוניזם שמאפיינים נשים רבות, מקשים על למידה והתקדמות, כי הקלישאות נכונות במקרה הזה, הדרך להצלחה רצופה כשלונות ומי שלא מעיזה לא מצליחה. בת' בהחלט מעיזה, אבל נראה שהיא משלמת מחיר נפשי מאוד גבוה על הטעויות שלה, כי כישלון הוא לא אופציה.

כבר היינו בסרט הזה: "המבט הגברי" ונשים מחבלות

ב"גמביט המלכה" נמצא את אותו המבט הגברי, שהופך את האישה לאובייקט, מושא לתשוקה. אישה חושנית, פתיינית, עם הראש מוסט הצידה, נוגעת בצוואר ובשפתיים ומלטפת את עצמה, עיניים פעורות לרווחה, שפתיים פתוחות קמעה ושיער אדום לוהט, אחד לאחד האלף בית של המבט הגברי. בת' היא אישה מבוגרת בגוף של ילדה, שגדלה להיות ילדה קטנה בגוף של אישה שלא מצליחה לווסת את הכישרון וההצלחה, לא מצליחה לפתח מערכות יחסים משמעותיות, ונשארת די מבודדת מהעולם.

מהלך פמיניסטי: "גמביט המלכה" בנטפליקס לא מתמקדת במגדר

בת' נמשכת לגברים, מתבלבלת מהם ולא יודעת מה לעשות איתם. היא רוצה לנצח אותם, אבל גם רוצה שיאהבו אותה. החיבורים הזה בין הצלחה לבדידות, בין אישה מצליחה לקושי להחזיק מערכת יחסים טובה עם גבר, משמשים גם הם כתמרורי אזהרה.

והגברים? הגברים מובסים על ידה, ולמרות זאת מפרגנים לה, מעודדים אותה, דואגים לה ועוזרים לה. מר שייבל, השרת מבית היתומים מאמן אותה ומאמין בה, אלופי שחמט מלווים אותה, מייעצים לה ורוצים בטובתה. אחד מלמד אותה איך לא להיות אימפולסיבית, שני מאמן אותה וגומל אותה מאלכוהול באמצעות השגחה צמודה, ושלישי מציל אותה מעצמה ולעולם לא נדע אם היתה מסתדרת לבדה.

היא מביסה את הגברים במגרש שלהם, ולמרות זאת הם הופכים למעריצים שלה, לצוות שעוזר לה לנצח. זה לא תמיד עובד ככה במציאות. הצגת הגברים דמויות מיטיבות ולא מנצלות היא אחת מנקודות האור בסדרה, שמשרטטת אפשרות של גברים שפותחים את עולמם בלב רחב לנשים מצליחות.

הגברים בסדרה מגדלים את בת', הנשים פחות. בת' מצליחה למרות הנשים בחייה, לא בזכותן בדרך כלל. האמא הראשונה של בת' הורישה לה את הגאונות, אבל גם את השיגעון ואת טראומת הנטישה. האמא השנייה לא מתפקדת ומערכת היחסים ביניהן  רוויה באלכוהול והסתמכות של האם על הבת. מנהלת בית היתומות לא רק שאיננה חביבה במיוחד, אלא גם דוחפת את בת' לעבר ההתמכרות שלה. נקודת האור האחת והיחידה בכל הקשור ליחסים עם נשים היא ג'ולין, החברה היחידה של בת'. הייתי שמחה לראות אישה שמצליחה מתוך הסתמכות גם על מערכות יחסים משמעותיות עם נשים אחרות, ולא כזאת שעונה לסטריאוטיפ אודות היחסים הגרועים בין נשים.

למה חשוב לשאול אם גמביט המלכה פמיניסטית?

כן, אנחנו הפמיניסטיות מצטיינות בקלקול מסיבות, גם כשאנחנו אורחות הכבוד כביכול. ועדיין אני חושבת שבתקופה שבה לשמחתנו נשים מצליחות נהיות יותר ויותר פופולריות בתרבות שלנו, מעניין לשים לב לסיפורים. מורה שהשתתפה בהרצאה שלי בשבוע שעבר, קראה לזה – לחפש בפינצטה. אימצתי את השם, וגם את הניכוס הפמיניסטי של הפינצטה כמובן. ומשם מגיעה הבדיקה: האם גמביט המלכה פמיניסטית?

אם כבר פינצטה: סיפורי הצלחה הרבה פעמים נראים כמו ב"גמביט המלכה", כלומר, החיים אינם סיפורי אגדות. עדיין מטריד אותי שהתנאי להצלחה הוא גאונות מולדת, שהמחיר שלה אכזרי, שהפסגות שלובות בתהומות, ומהמורות בדמות נשים אחרות.  סיפור כמו של בת' אולי מתאים לז'אנר של פריצת דרך, של אישה יחידה, בעלת כשרון פנומנלי שפורצת דרך חדשה בעולם של גברים. אבל, בתקופה שלנו המשימה המשמעותית יותר נוגעת בהרחבת הדרך לכדי שביל רחב, אוטוסטרדה, במילותיה של אושרה, דרך סלולה ורחבה להצלחה. דרך שעליה יכולות לעלות יותר בקלות, נשים רבות יותר, ובלי לשלם אגרה גבוהה מדי.

על הכותבת: יעל בוים-פיין היא מנהלת המרכז הישראלי לשוויון מגדרי בחינוך

לקריאת סקירות מסך נוספות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה, "גמביט המלכה": Phil Bray/Netflix