לאחרונה צפיתי סוף סוף בסרט "Ask For Jane" המגולל את סיפורן של סטודנטיות אמריקאיות באחד ממוסדות הלימוד בשיקגו, טרום פסק הדין של בית המשפט העליון Row Vs. Wade, שהפך הפלות לחוקיות בכל רחבי ארצות הברית. הסטודנטיות מתאגדות יחד על מנת לספק שירותי הפלה לנשים הזקוקות להן. חשוב לזכור, הפלה באותה תקופה לא הייתה חוקית ברמה הפדראלית ונשים שלא היה להן כסף לא יכלו לנסוע למדינות בהן הפלות הוסדרו בחוק כדי לעבור הפלה בטוחה וחוקית. הסטודנטיות מתחילות מצעדים פשוטים של עזרה הדדית; תחילה הן משתפות פעולה עם רופא ואחר כך חוברות לרופא אחר שלמד איך לבצע הפלות מאנשי המאפיה. כשהן מגלות שהוא אינו רופא אמיתי, הן מבינות שהן יכולות ללמוד את זה ממנו ולבצע הפלות לנשים בעצמן. זה מה שהן עושות עד שהן נעצרות ומועלות למשפט, אך מכיוון שאף אישה לא הסכימה להתלונן עליהן, הן משתחררות. שנה לאחר מכן מתפרסם פסק הדין התקדימי שקובע שהפלה היא חוקית מפאת הזכות לפרטיות וחיסיון רפואי (ולא חלילה הזכות לאוטונומיה גופנית ורבייתית). הסרט הוא קצת קלישאתי ומתובל בלא מעט קיטש, אבל הוא מצליח להנכיח את המחיר שנשים משלמות כשהטיפול הרפואי הזה אינו חוקי ואינו נגיש כלכלית לכל סוגי הנשים. הוא גם מצליח להעביר באופן חד את הקשר בין חוק, ידע גופני, סמכות רפואית וזכויות נשים. לא סתם התקופה הזאת זכורה לנו גם כמהפכה הפמיניסטית השנייה (הראשונה הייתה המאבק על זכות הבחירה), וכמהפכה המינית הראשונה. כן, המהפכה המינית הראשונה, כי כעת אנחנו בתוך תוכה של המהפכה המינית השנייה.
המהפכה המינית של שנות השישים והשבעים (קרי, המהפכה המינית הראשונה) התאפיינה הן כמאבק על שוויון בעולם העבודה, אבל בעיקר כמאבק על הגוף הרבייתי, הגוף המיני והזכות להגנה על הגוף מפני אלימות פיזית ומינית. קבוצות העלאת המודעות שהתקיימו בארה"ב ואירופה, ולאחר מכן גם בישראל, בעיקר בקבוצה הפמיניסטית החיפאית, חשפו את מימדי האלימות המינית, האונס וגילוי העריות, וחוללו פעולה ציבורית בנושא. הדרישה לאמצעי מניעה יעילים והפלות חוקיות ובטוחות היא חלקו השני של המאבק על זכויות מיניות וגופניות שעמדו במרכזה של המהפכה.
הספר "Our Bodies, Ourselves", של קופראטיב נשות בוסטון, התפרסם בשנת 1971 והנגיש בצורה יעילה ובגובה העיניים ידע רפואי חשוב ביותר עבור נשים. ידע זה לא היה נגיש ואף הוסתר במכוון באצטלה של שיפוט מוסרי והחשש שמא "ידע לא הגון" יגרום להפקרות מינית.
הספר עסק בנושאים הכי מושתקים שיש לחברה, ומכאן גם לרפואה, להציע: אמצעי מניעה והפלות, ווסת ומחזוריות חודשית, גיל המעבר, מין לסבי, האורגזמה הנשית, כאבים ביחסי מין, אנדומטריוזיס, אונס וגילוי עריות, מחלות המועברות במין (טרום עידן האיידס), ועוד שלל נושאים שהעולם לא רצה שנשים תדענה עליהם. קואופרטיב נשות בוסטון לימדו את עצמן, ואז הלכו ללמד אחרות. הספר, שהמהדורה האחרונה שלו יצאה ב-2011 (ואפילו יש ספר ישראלי בהשראתו של ארגון "נשים לגופן"), ממשיך להיות אחד ממקורות המידע האמינים ביותר שיש עבור בריאות נשים במובנה הרחב והוא עדיין נחשב לתנ"ך בתחומו במדינות רבות.
ספר אחר שקראתי, Vaginal Politics, נפתח בסצנה מרתקת מאותם שני עשורים, בה מתוארת חבורת נשים שנפגשות בביתה של אחת הפעילות. אחת המשתתפות נשכבת על שולחן, מפסקת את רגליה ומכניסה לעצמה ספקולום. לאחר מכן היא קוראת לנשים שנמצאות שם להביט פנימה לספקולום כדי לראות את קירות הנרתיק שלה מבפנים ואת פתח צוואר הרחם. בעיקרה של המהפכה המינית עמד הצורך לתת לנשים ידע שלא היה להן, ללמד נשים על הגוף שלהן מבפנים, עשייה של נשים למען נשים. לראות את מה שהרופא.ה רואה. כמה פשוט, ככה רדיקלי.
למה אני מספרת את כל זה?
את התהליך המתואר למעלה אפשר לכנות פלורליזציה של ידע. משמעות הדבר היא הפקעה של ידע ממתי מעט והפצתו לרבות עד כדי שיטוח ההיררכיה של הידע. תהליך דומה לזה מתרחש עכשיו ולא רק בישראל הקטנה והפרובינציאלית שלנו, אלא במדינות רבות. גם עכשיו הידע המופץ הוא גופני, מיני ורבייתי. לתהליך זה אני קוראת המהפכה המינית השנייה.
לכאורה, אנחנו אמורות להיות מאוד מרוצות מהתוצרים של המהפכה המינית של המאה הקודמת. אמצעי מניעה הם חוקיים ללא אפליה (חוץ מגיל), הפלות הן חוקיות או חוקיות דה פקטו, ובישראל הן גם נגישות כלכלית עד גיל 33. לישראליות יש ביטוח בריאות ממלכתי עם שירותי בריאות מינית, יש חקיקה נגד אלימות מינית והכרה (חלקית) בכך שיש למדינה תפקיד בהובלה של שינוי חברתי. המהפכה המינית השנייה מתרחשת לא רק בזירה הפרטית ואני יכולה להעיד בביטחון שנשים רבות חוות אורגזמה, כששחרור האורגזמה הנשית היה אחד מהמאבקים של המהפכה המינית הראשונה. בנוסף, מתרבות העדויות על נשים הקוראות תיגר על מיניות הטרונורמטיבית (כלומר כזו שבמרכזה יחסי מין של פין בתוך נרתיק), על ידע רפואי לא עדכני, ועל הנרטיב "היודע" של מה שאמור להיות לטובתנו. כל אלה מובילים לגיבושו של ידע גופני חדש מעבר למגבלות הפרדיגמה של הממסד הרפואי המערבי. ולא, אלה לא (רק) חבורת רוחניקיות שמובילות את זה (וכבודן במקומו מונח). אלא שזה מגיע מלב ליבו של הפמיניזם. זאת אמנם תופעה עם מימדים מעמדיים, שלנשים מהמעמד הבינוני והגבוה יש אליה יותר נגישות, אבל לא רק. ההיבט המעמדי מצדיק תשומת לב נוספת, ואני מקווה לכתוב על כך בעתיד.
הגלולה כמשל
אחד הדברים שעולים במחקר הנוכחי שלי על אמצעי מניעה וגם במחקרי הקודם על וולוודיניה, הוא הסיפור של ידע. במחקר הנוכחי ראיינתי שלושים נשים מרקעים מגוונים וגם הפצתי סקר כמותי, בו נשאלה שאלה פתוחה אחת שאפשרה מלל חופשי. בראיונות האיכותניים ובסקר הכמותי, חוזר הדהוד של דבר דומה: "איך לא ידעתי על זה? איך לא סיפרו לי על זה? איך לא לימדו אותי את זה?", "למה הייתי צריכה להגיע לגיל 35 כדי לגלות את זה?". ה"זה" המדובר הוא האופן בו הגוף המיני והרבייתי של נשים עובד. למשל, מתי בחודש ניתן להיכנס להריון ומתי לא וההבנה שמדובר במדע מדויק למדי שכל אישה מן השורה יכולה ללמוד. כן, כן. כל אישה.
ה"זה" המדובר הוא נקודות העונג של נשים, וה"זה" הוא גם העובדה שסקס הוא לא רק חדירה. אני קוראת לידע הזה ידע של "עידן הפוסט גלולה" – ידע הנוגע למנגנון הפעולה של הגלולות ותופעות הלוואי הגופניות והנפשיות של השימוש בהן. ה"זה" המדובר הוא חזרה למה שנשים מכנות "הגוף הטבעי" (מונח שמצריך בירור תיאורטי נוסף). מה שבעבר היה נחלת נשים שמגיעות מחוגי הניו אייג', וכחלק מהפמיניזם התרבותי. כיום הוא בלב המיינסטרים של הפמיניזם. הקריאה לחזור ל"גוף הטבעי" היא בפועל הקריאה למאבק על ידע עצמי ועצמאי. קריאת תיגר על הגלולה היא רק אחד מתסמיני המהפכה המינית השנייה, אבל כפי שהמצאת והפצת הגלולה סימלה את המהפכה המינית הראשונה, ככה הנטישה של הגלולה מסמלת את המהפכה המינית השנייה.
בשבוע בו צפיתי בסרט, התקיים גם כנס וירטואלי בינ"ל בנושא: Our Body. Birth Control. Business: A Body Literacy Summit, שמובילות ריקי לייק ואבי אפשטיין, כחלק מהוצאת הסרט החדש שלהן The Business of Birth Control, שגרם לי להבין כמה עמוק אנחנו נמצאות בתוך המהפכה. הן הגדירו את הכנס כ"כנס לאוריינות גופנית" שלטענתי, היא ה-נושא שעומד על סדר היום של הפמיניזם בצפון הגלובלי. אימצתי מיד את המונח ״אוריינות גופנית״ ואני רוצה להוסיף אליו גם ״אוריינות מינית ורבייתית״.
אם בשנות השישים והשבעים, קבוצות להעלאת המודעות על אלימות מינית, הקמת המקלטים הראשונים לנשים נפגעות אלימות, שחרור האורגזמה הנשית, לגליזציה של הפלות ונגישות מלאה לאמצעי מניעה הורמונליים אפיינו את המהפכה המינית הראשונה, אז המהפכה המינית השנייה מתאפיינת בתחומים די דומים.
בשנים האחרונות אנחנו עדות להקמתם של ארגונים וקבוצות של נשים המטפלות בנושאים שהרפואה הזניחה ועוסקים בקידום זכויות נשים במערכת הבריאות. בין היתר אפשר למנות את אנדו ישראל, שלמה – הארגון הישראלי לוולוודיניה, קרן בריאה ואחרות. עליהם יש להוסיף את המאבק על זכויות אדם בלידה ונגד אלימות מיילדותית (בג"ץ מרכזי לידה, מאבק על לידות בית, מאבק אפס הפרדה ועוד). תנועת METOO#, הנכחת מקרי אלימות מינית בדיון הציבורי וביקורת האשמת קורבן מקבילים בעיניי לקבוצות להעלאת המודעות של שנות השישים והשבעים וכיכר העיר החדשה של תנועות אלה מתקיימת ברשתות החברתיות. גם בקהילות מסורתיות יותר ביחסן למיניות מתקיימת תסיסה חברתית וארגונים חדשים מוקמים בהן, למשל מרכז יהל, שמגדיר עצמו ככתובת לחינוך וייעוץ לחיי מיניות חיוביים לאור המקורות. תחום הקורסים בחינוך למיניות חווה פריחה ארגונית וכלכלית, ומתרבים גם הקורסים לשיטת המודעות לפוריות, סדנאות ופסטיבלים להעצמה מינית וגם עולם המיניות המקודשת והטנטרה יוצא מהשוליים החברתיים ומתקרב למיינסטרים. כל אלו הצטרפו לארגונים הוותיקים שעבדו בתחומים אלה שנים, כמו נשים לגופן, איגוד מרכזי הסיוע, דלת פתוחה, לדעת לבחור נכון ועוד…
הטור הזה לא בא לבקר את הבחירה שנשים עושות כשהן כן בוחרות באמצעי מניעה הורמונליים, וגם לא לשבח את שיטת המודעות לפוריות. הוא גם לא בא לעודד לא ללכת להיבדק ולא לעשות בדיקת פאפ. המטרה של הטור הזה היא להראות כיצד תנועה שפועלת בכמה זירות, מקומיות ובינלאומיות, עוסקת במימד מרכזי, שריקי לייק ואבי אפשטיין הצליחו לדייק בצורה כל כך טובה: אוריינות גופנית. ועל כך אני מוסיפה אוריינות רבייתית ואוטונומיה גופנית.
המהפכה המינית השנייה, בדיוק כמו קודמתה, היא מאבק על הגוף. על הגוף הפורה, על הגוף המיני ועל הגוף המוגן. המהפכה המינית השנייה עוסקת באוריינות רבייתית ואוטונומיה גופנית, והיא מושקעת במאבק ארוך על ידע ואטונומיה. וטוב שכך. כמו כן, היא מביאה נושאים שהיו מושתקים או נחלת שיח של נשים בעבר אל מרכז הדיון הציבורי ובאמצעי התקשורת החדשים העומדים לרשותנו. תודה לאמהות ולסבתות שלנו, שלא זנחו את הידע העתיק הזה, הנחילו וכתבו אותו בשבילנו כדי שנוכל להמשיך אותו תוך כדי המהפכה.
תודה לאביב שניר, ד"ר מיכל פרינס ויעל אפריאט על קריאת שני הטקסטים הללו ועל התמיכה בפרסומם.
שרון אורשלימי היא דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות, חוקרת מדיניות של אמצעי מניעה במערכת הבריאות בישראל, מדיקליזציה של מיניות והקשר ביו בריאות ופמיניזם.
למענה על הסקר האינטרנטי על אמצעי מניעה נא ללחוץ כאן.
תמונה בכותרת מתוך הסרט Ask For Jane
