מאת: תמר בן דוד
ביום הזכרון הטרנסי וביום המאבק באלימות כלפי נשים אני לא צריכה שישתתפו בצערי. אני לא צריכה חיבוק ואני לא צריכה להרגיש אמיצה על כך שאני קיימת. אני צריכה שיבינו שהמוות של האחיות שלי הוא בתחום האחריות של כל מי שחיים בחברה פטריארכלית וסטרייטית, שמתייחסת לחיים שלנו כזניחים.
השבוע חלו שני ימי מחאה שמוקדשים לזכרון ולאבל: יום הזכרון הטרנסי ויום המאבק באלימות נגד נשים, שמצוינים ב-20 וב-25 בנובמבר (בהתאמה). שני הימים הללו עוסקים באלימות מגדרית, על צורותיה השונות – ובקרבנות שלה. שניהם מביאים את הכאב של הקרבנות, ואת הכאב עליהן, כשהן כבר אינן, לחזית.
יום המאבק באלימות נגד נשים מהדהד את הטענה שכבר הפכה מפורסמת: דם נשים אינו הפקר – ורצח נשים אינו עניין פרטי, אלא תופעה רחבה ובעלת הקשרים חברתיים, שהחברה כולה וגם המדינה צריכות לקחת עליה אחריות ולתת עליה את הדין. יום הזכרון הטרנסי עוסק לא רק ברצח של א.נשים על הקשת הטרנסית אלא גם בהתאבדות, ששיעוריה גבוהים באופן לא פרופורציונלי בקרב הקהילה.
הטענה, במקרה הזה, מעמיקה עוד יותר: לא רק הרציחות שלנו הן תוצר של מציאות חברתית, אלא גם הדחיקה שלנו לתהום האבדנות. עוני, בידוד חברתי ומשפחתי, אפליה בתעסוקה ובדיור, יחס בלתי הולם מצד נותני שירות חיוניים (בעיקר רפואה) וכמובן אלימות יומיומית – כל אלה הם גורמים שקל יותר לחברה להתעלם מהם, בזמן שהם ממררים את חיינו.
הטקטיקה הזו, של הפיכת האבל שלנו לפוליטי, עובדת. כאמור, כולם כבר יודעים לדקלם שהם מתנגדים לרצח נשים. ואמנם סביר להניח שרוב הציבור עוד לא שמע על יום הזכרון הטרנסי, אבל בשנים האחרונות הידיעה על נתוני האבדנות הרווחים כל כך בקהילה שלנו היא אחד הדברים שמשכנעים יותר ויותר גורמים במערכות כמו החינוך, הרווחה והרפואה לקחת את הצרכים שלנו יותר ברצינות.
ובכל זאת, הטקטיקה הזו מקדמת אותנו רק עד נקודה מסוימת. "אני כמובן נגד רצח נשים, זה איום ונורא!", יגידו לנו, ומיד אחר כך תגיע ההסתייגות, על שלל גרסאותיה. אבל למה היא לא הלכה למקלט? אבל למה אתן צריכות להיות פרובוקטיביות כל כך? אבל למה אתן מאשימות אותנו הגברים? שלל טרוניות, בלי לקיחת אחריות. בהקשר הטרנסי, לאחרונה, זה אפילו מתחיל לשמש נגדנו. יותר ויותר שמרנים וטרפיות טוענים כעת שהאומללות שלנו היא למעשה חלק מהסכנה שעומדת בפני ילדיהם המסכנים, שאותם הם מבקשים להציל מידינו החומדות (הסאבטקסט הפדופילי איננו מקרי, מקורו בהפחדה ההומופובית נוסח בהלת הלבנדר של שנות ה-50).
אבל לא מדובר רק בתגובות כמו אלה, שקל לזהות את השנאה שמסתתרת מאחוריהן. לעתים גם הסימפתיה מצד מי שמחשיבים את עצמם נאורים, מקבלים ומכילים הופכת, באופן בלתי מכוון, לסנטימנט של רחמים. והרי רחמים הם דבר שמוענק מהצד החזק לחלש, ומאלצים את החלש להציג את עצמו באופן המותאם לתמונת העולם ולרגשותיו הקיימים של החזק. בהקשר של רצח נשים זה ממש הפך לבדיחה. ליברמן הצהיר בזמנו שאת התקציב לתכנית למניעת אלימות הוא ייקח מתקצוב מעונות היום לחרדים, כאילו היכולת של נשים לצאת מהבית ולעבוד אינה קשורה באלימות מגדרית. ואחרי שמוצה הספין, ואחרי שהוא נפל (בזכות החרדים, ולא בזכות הארגונים הפמיניסטיים, למרבה הצער) – התכנית עצמה עדיין נותרת יבשה. העיקר שליברמן הראה שגם הוא "נגד רצח נשים".
אז מה אפשר לעשות?
במקום רגש הרחמים שמשמר היררכיה, אנחנו זקוקות לרגש שמפרק אותה ומאחד אותנו – נשים וגברים, קוויריות וסטרייטיות – בעד מטרה משותפת. הצורך הזה נעשה קריטי ממש עכשיו, כשהקואליציה המסתמנת מייבאת מארה"ב את אותה דמגוגיה טרנספובית ושובניסטית. כבר בשעות אלה מתוכננים מהלכים נגד הזכויות המעטות שהקהילה הגאה השיגה בדם, יזע ודמעות – ורק מתבקש להניח מה יבוא הלאה בנוגע לנשים – כמובן בשם אותה "דאגה" למוסד המשפחה המאוים.
היום יותר מתמיד, סימפתיה אינה מספיקה. מי שמזדעזעים מהמוות שלנו ידרשו להוכיח את עצמם ככח נגדי, ממשי, נגד הדיכוי שלנו. ממש עכשיו, בעודנו חיות, ולא בדיעבד כשתמונה שלנו תופיע על רקע שחור בחדשות. אני יודעת כמה אנרגיה השקעתם כדי להתרגל לכתוב עם נקודה או לכבד את לשון הפניה שלנו. זה מצוין, אבל בלתי מספיק. עמדה של סולידריות ושותפות עמוקה אינה מסתפקת בנימוסי שולחן (על אף חשיבותם של נימוסין בכל חברה מתפקדת) בזמן שלחלקנו אין מקום סביבו. במלחמה על החיים שלנו, אנחנו זקוקות לשותפות רחבה, עם כל מי שמבינות שהדיכוי המגדרי פועל על כולנו יחד. מי שמבינות שהקרבנות שאנחנו מביאות לחזית, לצד ציבורים מוחלשים אחרים, הן רק הקצה המדמם במערך רחב ועמוק בהרבה. אותו המערך שמקדש את מוסד המשפחה ואת התפקידים המגדריים שנגזרים ממנו, כדי לייצר אזרחים צייתנים ומועילים למדינה ולכלכלה.
ומילה אחרונה על הציבורים המוחלשים האחרים: כפי שהצביעו כבר חכמות וטובות, תכניות הרדיפה הלהט"בפוביות הן בהרבה מובנים קודם כל ספין, שנועד להפריד באופן מלאכותי בין אבי מעוז ממפלגת נעם לבין סמוטריץ' ובן גביר ששינו את עורם. בינתיים, ברקע של הקוצנזוס הישראלי, רדיפת הפלסטינים נותרת מובנת מאליה. כפמיניסטיות ואולי גם קוויריות יהודיות, עלינו להבין את האחריות שיש לנו גם כלפיהם.
האם תעזו, נעז כולנו, לדמיין יחד מערך אחר לחלוטין, של שוויון ורווחה לכולןם?
תמר בן דוד היא פעילה פמיניסטית קווירית, אשה טרנסית ובתה של אביטל רוקח ז"ל. חברת ועד מנהל בפרויקט גילה להעצמה טרנסית, חוקרת אלימות מגדרית ומרצה בנושאי פוליטיקה פמיניסטית ולהט"בית. הטור מבוסס על הרצאה שנמסרה כחלק מהכנס הטרנסי השנתי שנערך החודש.
