Reading Time: 5 minutes

"לא ייאמן": הסקירות של הסדרה מקוממות כמעט כמו התוכן שלה

וואלה, ויקיפדיה וכלכליסט סיקרו את הסדרה הנטפליקסית "לא ייאמן" בצורה שונה מזו של בלוגריות וכותבות נשים. מה זה אומר לנו על הקשר בין כתיבה על אלימות כלפי נשים לבין התופעה עצמה?
Reading Time: 5 minutes

ביום שישי האחרון באיחור לא אופנתי צפיתי בסדרה של נטפליקס –"לא ייאמן", או בשמה המקורי Unbelievable. כמו שקורה לפעמים אחרי צפייה בסדרות שנוגעות בנו חזק, ברגע שסיימתי לצפות נכנסתי לחיפוש גוגל מאסיבי כדי לקרוא את מה שנכתב על הסדרה.

מצאתי מגוון רב של כתבות מטעם מבקרי טלוויזיה באתרים שונים ודיונים בתגובות. ודמיינו את ההפתעה שלי כשגיליתי ביקורות – בעיקר באתרים של גופי החדשות המיינסטרימים – שמייצגות את הסדרה בצורה שאינה נאמנה, לדעתי, לרוח היצירה ולבשורה שהיא מביאה לנו כנשים. כתיבה שמשעתקת את היחס המסורתי לאלימות מינית – בדיוק אותו היחס שהסדרה עצמה מנסה לפרק.

תיאור הסדרה בנטפליקס: צעירה מואשמת שבדתה אונס. שתי בלשיות חוקרות סדרה של תקיפות שדומות באופן מחשיד לתיאור שלה. מבוסס על אירועים אמיתיים. מפה והלאה, מעניין לראות כיצד הביקורות על הסדרה הצליחו לחשוף טפח וטפחיים על העמדה של הכותב. והעמדות האלו, חברות, גם הן "לא יאומנו".

בויקיפדיה, לכאורה אתר אובייקטיבי (שכבר כתבנו בעבר שאינו נייטרלי כפי שנדמה),  נכתב שהסדרה מבוססת על "מקרה אמיתי של חוסר אמון משטרתי בסיפורה של נערה שעברה אונס באיומי סכין; דבר המאלץ אותה לחזור בה מעדותה…". שימו לב למילים "דבר המאלץ אותה". בסדרה עצמה, ובסיפור האמיתי, מי שאילצו את הנערה מארי לשנות את העדות שלה היו שני שוטרים, אנשים בשר ודם, גברים בעלי כוח וסמכות. הם היו עסוקים בלערער את בטחונה העצמי וניהלו נגדה מראש מסע בדיקת אמינות, בתוספת של הפחדות בנוגע להשלכות של דברי שקר, ואיומים לגבי עתידה כשקרנית. נשים לא נאנסות – אנסו אותן. מארי לא נאלצה, אילצו אותה.

באתר וואלה עידו ישעיהו חוזר על התיאור הויקיפדי, ובכך משחזר שנית את הרחקת האחריות מהשוטרים – הגברים. ואז הוא ממשיך וכותב: "יצירה מקוממת על מערכת שהעוול כלפי נשים מושרש בה". עידו שוב מרחיק את הפוגעים מהאחריות, הופך מעשים אקטיביים למצב פאסיבי.  הדיבור על המערכת הוא כאילו נוצרה יש מאין, כאילו לא קיימים אלו שיצרו אותה ובנו אותה ככזו.

עידו גם חוזר על העוולה שעשו חוקרי המשטרה בפרק הראשון של "לא יאומן". במספר המילים שהוא בוחר להקדיש לתיאור העלילה הוא מתמקד במיהי הקורבן ולא בפשע ובפושע. במשך פסקה שלמה הוא מתעסק אך ורק בנפגעת מהפרק הראשון, מארי, ומסביר מדוע לא האמינו לה והטילו עליה את הספק והאשמה. לאחר פסקה גדושה שכזו, הוא מקדיש רק שורה אחת קצרה וממצה לתיאור המשך הסדרה: בה מתבצעת חקירה שתוביל בסופו של דבר לשינוי תפיסת הנפגעת. איך אפשר לעשות את זה אחרת? אפשר , ואגיע לזה.

בפסקאות הבאות עידו מתאר את מה שעובר על מארי כמתסכל ואפילו מייסר לצפייה. אבל נימת הכתיבה מתייחסת למארי כאילו היא מקרה בודד ומבודד. הוא כותב: "כשמגיע הפרק השני, בו אנחנו מתוודעים לראשונה לבלשיות דובאל ורסמאסן, אפשר לנשום רגע לרווחה" ומוסיף "כל מה שתרצו לעשות זה לחבק את מארי. תייחלו לכך שהעלילות שלה ושל הבלשיות כבר יצטלבו כדי שיוכלו לגאול אותה, להקנות לה ולעולם קצת צדק".

ואולי באמת נרצה את זה – אבל הניסוח נותן את הרושם שהטיפול המשטרתי המיטיב של הבלשיות הוא הכלל ולא היוצא מן הכלל, שהמקרה של מארי אינו הסיפור של אינספור נשים אחרות. אבל הסוף הטוב של מארי אינו סוף הסיפור של מאות אלפי הנפגעות מאנסים ופוגעים, משוטרים חסרי רגישות, אנושיות והכשרה.

חובת ההוכחה עלינו? כיצד להגיב לטוקבקים

הטוקבקים לכתבה של עידו כללו ברובם תגובות מגברים שהרגישו שעיוותו והקטינו אותם. הם מיד חשו אשמים, שעוד רגע שמים אותם על ספסל הנאשמים. אחד המגיבים, למשל, שטען ש 80% מהתלונות על תקיפה מינית מומצאות. ממש בן דמותם של אותם חוקרים במשטרה שהרגישו שהם חייבים לוודא שמארי לא משקרת. כי נשים הן ממציאניות שרוצות תשומת לב ומייחלות לתענוג הגדול של להיות בחדר החקירות במשטרה.

באתר וואלה הגדילו לעשות, הם מצאו סימוכין שהנפגעת הראשונה ראתה את הסדרה ואישרה את פרטיה והנרטיב שלה. אני תוהה על עצם הצורך של עורכי האתר להדגיש שלא רק שנאמר לנו שמדובר סיפור אמיתי אלא שהגיבורה אישרה אותו. למי הכתבה הזו מיועדת? לאותם אנשים שטוענים ש 80% מהתלונות על תקיפה מינית הן מומצאות? הרי כל אישה מודעת פוליטית יודעת שהסיפור, גם אם לא היה מבוסס על מקרה מסוים, יכול היה לקרות לכל אחת מאיתנו. השאלה האם הסיפור אמיתי או לא, לא מטרידה אותנו כי חווינו את המערכת, הספק והדיכוי לצד תקיפות מיניות ברמות שונות.

רותה קופפר בכלכליסט מתלוננת על הדידקטיות של שילוב הנתונים על אלימות ויחס לנשים בטקסטים של הגיבורות בסדרה. לא ממש ברור לי למה היא חושבת שהצופה יודע את המידע הזה ולמה היא מלינה על ההפצה שלו. בעיני יש מקום להציף את המספרים הנוראיים: על תקיפות מיניות שרובן המכריע ממוקד בילדות, נערות ונשים מעל גיל 12. שרוב רובם של הפוגעים הם גברים. שבפשעים שאינם מגדריים בעיקרם יתעסקו במציאת הפוגע ולא ברקע של הנפגע, לא ישאלו מה לבש הנשדד בעת השוד, לא ירמזו שהוא משקר. שבפשעים של פגיעות מיניות  יעשו בדיוק ההיפך.

בניגוד לרותה קופפר, אני חושבת שחשוב ומותר לציין על המסך שגברים לא מבינים את חווית החיים הנשית, את הפחדים בנוגע לבטיחות אישית במרחב, בנוגע לאוטונומיה הפיזית שלנו. שגבר מעולם לא שאל את עצמו האם לגור בקומה נמוכה זה בטוח עבורו, או אם להסתובב ברחוב חשוך זה בסדר. גבר לא התקשר למישהו כדי ללוות אותו בהליכה. גם אם הנכחת ההבדל הזה בין נשים לגברים נעשית בגסות רוח קלה: קצת דידקטיות יבשה לא הזיקה והעשירה את הצופה במידע.

בעולם מקביל: מה קורה כשביקורות המסך נכתבות בידי נשים שאינן במיינסטרים?

אני רוצה לציין לטובה את לירון אברהם – באתר סרט שכתבה ביקורת מדויקת להפליא והדגישה את האלמנט הפמיניסטי. היא תיארה את הנרטיב בלי ליפול למלכודת הקטנת הקורבן. היא שמה את האחריות על הנעת העלילה על השוטרים שפועלים מעמדת כוח: "השוטרים מניאים אותה מתלונתה ואף מאשימים אותה בתלונת שווא, תוך התנהלות חסרת רגישות". בנוסף היא מדברת על נשים על המסך בלי להתנצל, עם עומק ומורכבות לכל דמות. ואומרת: "הסדרה (נותנת) לגיטימציה לכל דמות נשית באשר היא, ולא נדבקת לקלישאת האישה הענוגה והשותקת."

התרשמתי גם מלירון שמם מאתר – את שמנתחת את הסדרה מזווית נשית. היא עושה קסם  ומעלימה את הדמויות הגבריות מהשיח. העלמת דמויות נשיות היא עניין שבשגרה, אבל אצל לשם התהליך הפוך: חוקרי המשטרה הגברים אינם מוזכרים, אלא רק איך הם נחווים אצל המדווחת והתהליך שהיא עוברת.  בכל סיפור אחר אולי הייתי רואה בכך טעם לפגם אך, הפעם יש משמעות לכך שסיפור של נשים והחוויה שלהן יוצגו מזווית בה הגברים הם לא הסיפור.

שמם מנתחת גם את טווח הייצוג הנשי הכנה בסדרה בנוגע לנשים עובדות. כאלו שמתעסקות במה שחשוב ומשמעותי עבורן: לא באיך שהן נראות או בכמה שהן נחשקות אלא באיזון בית ועבודה, במחיר הרגשי של התכנים הקשים שהן נחשפות אליהן בעבודה, במשמעות של להיות אישה במקצוע מסוים.

שמם מסיימת בקריאה מרגשת שנותנת מקום לעוד נקודה מרכזית בסדרה, שלא זכתה למספיק יחס בסקירות אחרות: "גם נשים צריכות לצפות בסדרה הזאת ולהיזכר כמה אנחנו טובות כשאנחנו מצליחות להיות יחד. לא לכוון את האש אחת אל השנייה, אלא יחד, כלפי העולם החיצוני ולמען מטרה משותפת".

בסקירה באתר שלה, עופרה עופר אורן –בוחרת להציג את אחת השאלות הבסיסיות שכולנו שואלות את עצמנו: האם העולם טוב או רע, האם הטובים תמיד מנצחים והאם הרעים בסוף יענשו. אין לה תשובות אבל השאלות מציבות אותנו הקוראות בעמדת בחינה. היא מכריחה את הקוראת להתבונן בחוויה של הנפגעת וההשלכות של האונס על המציאות שלה בכל המובנים. ואז היא גם מצליחה להחזיר אותנו למציאות שלנו: השלכות הפגיעה המינית על כל אחת ואחת מאיתנו. עיוות המערכת שמאפשר להאשים את הקורבן ולא את התוקף והפוגע.

שלושת הכותבות האלו הראו שניתן לקחת סיפור של נשים, לסקר אותו עם עומק להזדהות עם הנשים שמופיעות על המסך, להבין אותן, ולהתקומם איתן.  הן הראו שניתן לסקר סרט ולחקור אותו בלי להתייחס לדמויות המשנה הגבריות. על אף שהם נוכחים ברקע – כמו האנס עצמו – הגברים הם לא הסיפור. הם שחקני משנה. ואני מקווה שיותר עיתונאים יידעו איך לכתוב את הסיפור הזה, הסיפור של הנשים.

כיצד אלימות מינית מיוצגת בתקשורת, ומה הקשר לכתיבה נשית ולשינוי חברתי? קראו בכתבה הבאה:

* כותבת הכתבה ביקשה להישאר בעילום שם 

תמונה בראש הכתבה: Beth Dubber/Netflix

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גרפיטי שציירה שמסיה חסאני

לא נרשה שהטאליבן יעלים את האמנית האפגנית שמסיה חסאני

Reading Time: 4 minutes שמסיה חסאני היא אמנית גרפיטי אפגנית שידועה בעולם כמייצגת את הקול המושתק של האפגניות. האמנות המרהיבה שלה מראה את החיות והמוות שאופפים אותן. לאחרונה הטאליבן חזר לשלטון ומצבה לא ברור. אנחנו מסרבות לשכוח אותה

קראי עוד »