בשבוע שעבר חברת פייסבוק אקטיביסטית שלי ביקשה מתנדבת למשימה מסוימת מקצועית בארגון פמיניסטי. התגובות לא אחרו לבוא והיא ננזפה על כך שזאת בקשה לא פמיניסטית: לא לשלם לאישה על עבודה דחופה שדורשת נסיון.
זו לא הפעם הראשונה ששבפיד שלי עלה הנושא של התנדבות של נשים למול קבלת והצעת תשלום בשדה הפמיניסטי. והויכוח הסוער לא מוגבל לרשתות החברתיות, כבר נכתב המון ובצדק על הבעייתיות בעבודת נשים ללא שכר.
לאורך כל ההיסטוריה נשים עבדו ללא תגמול וזה מה שהיה מצופה מהן: נשים לא נשואות טיפלו במשפחותיהם ובהוריהם הזקנים, ונשים נשואות הפכו להיות לא רק רעיות ואמהות אלא גם סוכנות בית במשרה מלאה. לרוע המזל גם היום זה ממשיך כך: חלק גדול מעבודת הנשים הוא שקוף ולא מתוגמל, והקורונה רק מדגישה ומציפה את אי הצדק ומחקרים מראים שנשים הן אלו שנפגעות הכי קשה מהמשבר.
הנצחת הפטריארכיה דרך קבוצת ווטסאפ של אמהות: המקרה של עבודות הבית
אבל כשאנחנו באות לדרוש ולעשות צדק, כדאי גם לראות עוד חלקים בתמונה. אני מבינה שאני נכנסת כאן לשדה מוקשים, אבל להרגשתי בקשה להתנדבות אינה בהכרח ניצול או בקשה לא פמיניסטית, לעיתים קרובות היא כן, אבל יש גם מקרים אחרים.
עד הבחירה בהתנדבות, ברוב חיי לא הייתה לי ברירה
גילוי נאות: אני מתנדבת. בגיל 59 התפטרתי מעבודתי כמרצה במכללה למנהל אחרי כעשרים שנה. ברגע שעזבתי נשבעתי שיותר לא אעבוד בשביל אף אחד ואחת, וכל עבודה או פרויקט שאקבל על עצמי אעשה בהתנדבות.
נכון, אני פריבילגית: כאלמנה אני מקבלת את הקצבה של בעלי עליו השלום, ואני יכולה להרשות לעצמי לא לעבוד בשכר. אני מודעת לכך שיש נשים רבות, גם בגילי, שחייבות לעבוד קשה לפרנסתן. אבל יש גם כאלו שלא.
ההתנדבות של נשים שיכולות להרשות לעצמן אינה מאיימת על המטרה הפמיניסטית, אולי להיפך: היא גם יכולה לקדם אותה, וזאת בוודאי בחירה לגיטימית. ויותר מכך, הבחירה להתנדב עשויה להיות מעשה משחרר עבור מי שבוחרת בכך, ביטוי לחיזוק הזהות הפמיניסטית, לפחות כך זה היה אצלי .
ההחלטה שלי לעבוד ללא שכר לא היתה אלטרואיסטית. היא נבעה מהצורך לבחור בקפידה מה אעשה, ואלו פרויקטים אדחה. הרגשתי ששנים רבות הייתי חייבת להתפשר. כרעיה, אם, ומפרנסת שניה לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בררנית, העבודות שמצאתי התאימו לנסיבות חיי. כלומר: ברוב שנות החיים שלי לא הייתה לי ברירה.
ההחלטה להתנדב ולקחת על עצמי רק פרויקטים שרציתי, היתה מבחינתי החלטה שהחזירה לי את החרות. שכר הוא דבר מחייב, חוזה ביני לבין הצד השני. ואחרי 59 שנים: היה לי מספיק מזה. לא רציתי חוזים – לא עם בן זוג ולא עם מעסיקות ומעסיקים.
הפרויקטים שבחרתי התאימו לי מבחינת השקפת העולם, הם היו מעניינים, קצרי טווח, ולא כאלו ששאבו את כל זמני ומרצי. כלומר, בשלב האחרון של חיי החלטתי לצאת לחופשי. כן, זאת שוב עמדה פריבילגית. אבל זאת גם עמדה פמיניסטית המבוססת על בחירה מודעת איך לחיות את חיי.
איך לבחור התנדבות עם אחריות פמיניסטית?
ויחד עם זאת כשאני בוחרת פרויקטים מעניינים ועבודות מאתגרות, מוטל עלי להיות רגישה וזהירה, כדי שלא אפגע באחיותיי הנשים האחרות. אם, למשל, יבקש את עזרתי ארגון פמיניסטי קטן המבוסס על עבודת מתנדבות ועל כמה עובדות בתשלום: אשמח להענות ולהתנדב. אבל אם ארגון נשים מבוסס משתמש בעבודת מתנדבות ומתחמק מהאחריות לשכור סגל נשים מקצועי בתשלום, לא אתן לזה יד. זהו ניצול ציני מעציב שקורה בשדה הפמיניסטי ואותו צריך להוקיע.
התנדבות היא צורך אנושי, וחלק מהמערך החברתי בחברה מתוקנת. אסור שעבודה ללא שכר תבוא במקום הממסד, אבל התנדבות בכלל, כולל התנדבות של נשים, עוזרת לממסד להיות יותר אנושי ורגיש לאזרחיות ולאזרחים.
אז אם אני בוחרת להתנדב, או אם מישהי בפייסבוק מעלה בקשה לעזרה בהתנדבות, אני זו שאחליט אם זה מתאים לי. לכל פמיניסטית יש את ההגדרה שלה למהו פמיניזם, ויש מקום לכולנו: לאלו שלא מסכימות, ובצדק, לעבוד בחינם, ולאלו שבוחרות מסיבות שונות כן.
