מאת: טל סבירסקי
השבוע אנו מציינות חצי שנה להתמודדות הישראלית עם משבר הקורונה. התמודדות מורכבת עבורנו כחברה, ובפרט עבורנו כנשים. למרות זאת, במקום ייצוג נשי הולם בהנהגה ופתרונות ראויים, קיבלנו שלל משפטים מזלזלים, וניחשתן נכון, אפס פתרונות. בחודש יולי האחרון, במוצאי שבת אחד בקיץ 2020 כיכר פריז היתה מלאה בשלטים מצוירים של רמזור אדום, בהתאם לסערה שחולל המשפט שאמר נתניהו לחברת הכנסת מירב כהן באותו שבוע.
במוצאי השבת שלאחר מכן, הכיכר היתה מלאה בשלטי חייזרים, בהתאם לסערה החדשה מבית היוצר של יאיר נתניהו. באופן טבעי סערת הרמזור האדום שככה ופינתה את מקומה לטירוף העדכני יותר. אבל מה, גם בלי המשפטים הפרובוקטיביים של בני משפחת נתניהו, עדיין אין ייצוג נשי בוועדת הקורונה ובצוותי ניהול המשבר, ולדבר יש משמעות אדירה לא רק לנשים, אלא לחברה כולה.
גם לפני משבר הקורונה לא ראינו מספיק נשים בעמדות כוח והשפעה בישראל, בדירקטוריונים של חברות ציבוריות, בכנסת, בממשלה. גם לפני המשבר היתה אלימות כלפי נשים, הדרת נשים ממרחבים ציבוריים ואפליה. העניין הוא, שאוכלוסיות מוחלשות נוטות להיפגע יותר ממשברים, וההתעלמות השיטתית והברורה של ההנהגה הגברית מהמחירים הגבוהים שמשלמות נשים הופכת את היעדר הקול הנשי בקבינט לצורם שבעתיים.
אלימות כלפי נשים: עלייה בנפגעות וסגירה של מקלטים
בראש ובראשונה, באלימות המופנית כלפיהן. 17 נשים נרצחו מתחילת השנה, 9 מאז תחילת המשבר. בחודש יולי היו 3 ניסיונות רצח אלימים ביותר שסוקרו בתקשורת, מאז כבר 4 נשים נוספות נרצחו. עלייה של עשרות אחוזים בדיווחים למשטרה ולרווחה על אלימות כלפי נשים בפרט ואלימות בתוך המשפחה בכלל.
ועם זאת, בישראל אין התייחסות וטיפול בנושא. בחודש יוני התברר בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת כי נעלמו מיליוני שקלים מהתקציב של התוכנית הלאומית למניעת אלימות כלפי נשים. לא רק שאין פתרונות ייעודיים, אפילו מה שכבר הובטח לא מתקיים.
מדינות שונות בעולם הקצו תקציבים נוספים לסיוע לנשים אשר היו כלואות בתקופת הסגר עם גבר אלים בבית, השקיעו בהגברת מודעות ושינוי דעת קהל, הוציאו גברים אלימים מהבית וכן הלאה. אך בישראל כמו בישראל, אפילו הדיון הבודד שנקבע בנושא בוטל ללא מועד חלופי, תקציבים שכבר אושרו לא מועברים, מקלטים נסגרים ונדמה שאפילו גורמים בהנהגה שואלים מבולבלים- איפה ארגוני הנשים. ואני שואלת, איפה הממשלה?
https://www.facebook.com/politicallycorret/posts/3172263062834721/
נשים מפוטרות יותר ומקבלות פחות מענקים
זירה נוספת ולא פחות מכאיבה, היא הזירה הכלכלית- תעסוקתית. האו"ם פרסם לאחרונה כי ההשפעות הכלכליות של המשבר משפיעות על נשים במידה רבה יותר מאשר גברים, משום שהן מרוויחות פחות, חוסכות פחות ומחזיקות במשרות פחות יציבות. אכן, מתחילת משבר הקורונה מספר הנשים שהוצאו לחל"ת או פוטרו גבוה ב28% ממספר הגברים שאיבדו את עבודתם, כ116,000 יותר, כפי שכתבה לי ירון לפני חודשיים בעיתון "הארץ".
לפי דו"ח שפרסמה שדולת הנשים, נשים הן הראשונות להיות מפוטרות ואחרונות לחזור לשוק העבודה, בשל התפקיד העיקרי שלהן בניהול רוב משקי הבית בישראל ובשל עמדה מגדרית סטריאוטיפית לפיה עבודה של נשים היא משרה שנייה במשק הבית ואינה חשובה כמשרתו של הגבר.
גם המענקים שקיבלו נשים עצמאיות היו נמוכים מאלה שקיבלו גברים עצמאים, בממוצע ב1400 ₪ פחות. גם התמריצים שעסקים קיבלו עבור החזרת עובדות נשים למשרתן היו פחותים בהשוואה לתמריצים שקיבלו עבור גברים. זאת בגלל שאחוז לא מבוטל מהנשים משתכרות מתחת לרף שנקבע על ידי הממשלה לקבלת תמריץ. כך, בין השאר, מי שמשתכרות הכי מעט נפגעות הכי הרבה.
חשוב לציין כי גם בתוך אוכלוסיית הנשים יש כאלה שנפגעות יותר. נשים ערביות וחרדיות נוטות לעבוד במשרות חלקיות, לעיתים עובדות בשחור ותוך פגיעה של זכויותיהן. אחוזים גבוהים מאוד משתי אוכלוסיות אלו הוצאו לחל"ת או פוטרו, במקרים רבים (בעיקר באוכלוסיה הערבית) ללא אפשרות לקבלת דמי אבטלה. המשמעות היא משפחות רבות נוספות מתחת לקו העוני, והתדרדרות של עשור אחורה בהישגי אוכלוסיות אלו מבחינת שילוב ותעסוקה. מסמך שחיבר צוות מומחים ממליץ על שורה של פתרונות ייעודיים, ביניהם ייצוג הולם בפורומים ממשלתיים לנשים בכלל, ונשים ערביות וחרדיות בפרט, אך נדמה שלאף אחד שם למעלה לא אכפת.
מי יישארו בבית לטפל בילדים? השאלה שהקבינט עיוור לה
גורם נוסף הפוגע בנשים ביתר שאת בעת משבר הוא העבודה השקופה שעושות נשים בתוך הבית. ממחקר חדש שערך מכון ון ליר, עולה כי עבודות בית וטיפול בילדים, הן מטלות השמורות ברובן לנשים, אך לא מקבלות תוקף, הכרה ושכר כעבודות אחרות. כך, מהוות חסם נוסף להשתלבות של נשים בשוק העבודה הפורמלי ולהתקדמות בו. המחקר מעלה כי בממוצע נשים מקדישות 22 שעות בשבוע לטיפול בבני המשפחה, לעומת 16 שעות שמקדישים גברים, ולעבודות הבית מקדישות 14 שעות שבועיות בממוצע, לעומת 6 שעות בקרב גברים.
כאשר פאנל של גברים מחליט כי אין ברירה אלא לסגור את גני הילדים ומוסדות החינוך, החלטה דרושה ונכונה ככל שתהייה, הדבר מקומם משום שלא הם יהיו אלה שיידרשו להישאר בבית עם הילדים. מי שתידרש להישאר בבית ולא לעבוד, תהייה אותה אישה שקולה לא קיבל ייצוג בוועדה שקיבלה את ההחלטה. אבסורד. זכורה לי היטב תגובתה האותנטית של יונית לוי לארבעת הגברים שישבו לידה במהדורת החדשות אי שם בחודש אפריל, בה דיברו על האפשרות לסגור את הגנים עד ספטמבר. לוי שאלה בתדהמה מי יישאר עם אותם ילדים בבית, שאלה שזיכתה אותה בגיחוך קל ותו לא.
היעדר נשים בשולחן קבלת ההחלטות
נשים מהוות 50.7% מהאוכלוסיה בישראל. לא מיעוט, כמעט רוב. מעבר לכך שיצירת וועדות ללא נשים מהווה רמיסה גסה של עיקרון השוויון וכן עברה על החוק, בולט כי היעדר נשים במוקדי הכוח דינו התעלמות מוחלטת מהאינטרסים של נשים. למדינת ישראל אחריות ומחויבות להגן על מחצית מהאוכלוסייה שלה, ולדאוג לקידומה.
מזכ"ל האום הכיר לאחרונה במחירים הרבים שמשלמות נשים על רקע משבר הקורונה, וקרא למדינות לשלב במאמצי ההתמודדות עם המשבר נשים במוקדי קבלת ההחלטות. למרות זאת, צוות המומחים שייצר המל"ל (מועצה לביטחון לאומי) בחודש מאי כלל 31 מומחים גברים ו-8 עוזרי מחקר, מתוכם שתי נשים. את הדרישה לצרף באופן מיידי נשים לוועדות המומחים ביטל המל"ל.
ברשימת ה"חסומים" של הממשלה: מזכ"ל האו"ם, החלטה 1325 ונשות ישראל
הדרת הנשים ממוקדי הכוח של ניהול המשבר המשיכה ביצירת קבינט שרים המונה 15 גברים ולא אישה אחת. כיום הרכב הקבינט צומצם מעט והוא מונה 12 גברים ואישה אחת, אבל הקבינט המצומצם שלמעשה מקבל את ההחלטות מונה 10 גברים, ואף לא אישה אחת. השיא המפואר היה באמירתו המפורסמת של ראש הממשלה נתניהו לחברת הכנסת מירב כהן שהיעדר נשים מהוועדה הוא דבר שאין בו היגיון, כשם שלעצור ברמזור אדום באמצע הלילה הוא מעשה ללא היגיון. מקומם ומכעיס שראש הממשלה לא חושב שהוא נדרש לתת לשאלה זו תשובה אמיתית, ולצידה פתרון.
הכרחי ויעיל לשלב נשים בתכנון פתרונות
מעבר לצורך של נשים לדאוג לאינטרסים שלהן, כבר ברור בכל העולם כי התמודדות טובה עם כל משבר, ועם המשבר הנוכחי בפרט, מחייבת מעורבות של נשים בשולחן קבלת ההחלטות. ממחקר שנערך בדבלין ובחן את ההתמודדות של 35 מדינות שונות עם משבר הקורונה עולה כי במדינות המונהגות על ידי גברים נרשמו פי 4.3 יותר מקרי מוות מקורונה מאשר במדינות המונהגות על ידי נשים. במדינות בהן נשים מעורבות בהנהגה הצליחו לשטח את העקומה בצורה מהירה ויעילה יותר.
דוגמא מעולה לכך ניתן לראות למשל בניו זילנד, שם כבר בתחילת חודש יוני דווח כי אין מקרים חדשים של קורונה וראשת הממשלה ג'סינדה ארדרן הסירה את רוב ההגבלות. רק לשם השוואה, ארדרן קיצצה 20% משכרה ומהשכר של כלל הממשלה למשך חצי שנה, באומרה כי כשם שכולם מצטמצמים, גם עליהם להצטמצם. ואצלנו מה? הוקמה הממשלה המנופחת בתולדות ישראל בשם משבר הקורונה, אך בינתיים התחלואה גואה ואיומים על סגר כללי שוב מרחפים. בושה.
ניו זילנד, טייוואן, פינלנד, נורבגיה וגרמניה- כל אלו דוגמאות למדינות המונהגות על ידי נשים ואשר בהן ההתמודדות עם נגיף קורונה היתה מהטובות בעולם. ממשלות אלו פעלו במהירות ובאסרטיביות, ללא זלזול בנגיף (מישהי אמרה טראמפ?) אך מאידך ללא הפחדה מיותרת. בניו זילנד כבר בינואר הוקם מטה להתמודדות עם הקורונה, בטייוואן כבר בדצמבר 2019 הוקם מרכז פיקוד להתמודדות עם המגיפה. הן פעלו בשקיפות וללא הסתרה של מידע מהאזרחים, תוך שיתוף פעולה בין גורמים שונים והקשבה לצרכי העם. כך, בגרמניה, מרקל הסבירה לאזרחיה את המצב לאשורו ואמרה כי ייתכן ותהייה הדבקה של עד 70% מהעם, ומה לעשות בכדי לצמצם את הסיכון לחלות. זאת לצד חלוקה של מענקים מיידיים בסכום של עד 5000 יורו.
כמו כן, מנהיגות אלו פעלו מתוך חמלה ואמפתיה עמוקה לצרכים השונים של העם. סולברג, ראשת ממשלת נורבגיה למשל, פנתה בנאום לילדי המדינה ואמרה שזה בסדר להרגיש פחד. מנהיגות כזאת זורעת בעם תחושה של גיבוי, אחדות וביטחון אמיתי בהנהגה. זאת בניגוד גמור להנהגה המגומגמת, לא החלטית, שאיננה מתבססת על כלום מלבד מאבקי אגו וכוח, שאנו רואות ורואים בישראל.
10 גברים, אפס נשים
ועכשיו לחלק שמעניין באמת. אחרי כל מה שנכתב כאן, הרי ברור שאין לי ולו טיפת אמון בממשלה הקיימת וביכולת שלה לדאוג לאינטרס הנשי כביכול, אך למעשה לאינטרס של החברה כולה. הנהגה טובה דורשת גיוון של דעות, דבר שלא מתאפשר כאשר לשולחן יושבים 10 גברים ואפס נשים. גיוון דעות ואיזון מגדרי הוא אינטרס של כולנו, גם של נשים וגם של גברים.
אז איך יכול להיות שאנחנו שותקות ושותקים? איך יכול להיות שכעסנו על משפט מיזוגני על רמזור אדום, שינינו תמונת פרופיל, עשינו שלט, אך שבוע לאחר מכן הכעס עבר למשפטים הזויים חדשים- והמצב בעינו נשאר? אפס נשים בניהול משבר הקורונה. סליחה, אישה אחת. לתפוס את הראש ולא להאמין. אני חולמת בלילות על מרי אזרחי, על התקוממות נשית, על מהפכה אמיתית שלא תאפשר למצב הקיים להמשיך.
לקריאה נוספת על נשים בימי הקורונה לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: EvgeniT מאתר Pixabay, תמונה בגוף הכתבה: fotoblend מאתר Pixabay, תמונה מההפגנה: נועה ויסהוף
