מלחמת "חרבות ברזל" תפסה אותי בארה"ב. בעת ביקור בחתונה משפחתית שחיכינו לה זמן רב. בשבת בבוקר התעוררתי למיליון הודעות בטלפון שלי שאומרות לי שאני לא מבינה מה קורה בארץ ושאני לא אחזור. המילים ביזיון, בושה, הלם טוטאלי וחוסר וודאות היו שגורות בפי כל ההודעות. ישר נכנסתי לאתרי החדשות הישראליים כדי להבין על מה לעזאזל הם מדברים. לא האמנתי למקרא עיניי. תוך כדי ההלם, אני יוצרת קשר עם חברות מכל הארץ כדי לוודא מה מצבן. אני יוצרת קשר עם חברה שנשואה לאיש צבא, איתה אני לא בקשר כבר שנה בגלל חילוקי דעות פוליטיים, ושואלת לשלומה ולשלום בן זוגה, זוג מהמם, אהוב, עם משפחה מדהימה מסביבם.
אני יורדת לארוחת הבוקר עם אמי, אחותי ואחיינית שלי, ואנחנו מנסות לשמור על קור רוח ליד אמיליה בת השנתיים וחצי, כדי שהיא לא תרגיש דבר. לאט לאט מתבררים ממדיי הזוועה, על אף שמדובר היה בשבת בבוקר זמן ארה"ב ושום דבר ממה שידוע לנו כעת לא היה ידוע אז. אני שואלת את עצמי איך אני אצליח ללכת לחתונה של בן דודי האהוב, ובת זוגתו מזה 11 שנים. אנחנו נוסעות ליחידת האירוח של שאר המשפחה שלי ונכנסת לחדר השינה של בת דודה שלי. תוך כדי אני מבינה את גודל האסון ודפיקות הלב שלי עולות. אני קולטת שאני ממש ממש מודאגת. שאין לי מה לעשות מכאן ושאני מתה מפחד לגלות שאני מכירה אנשים בין ההרוגים. אני בעיקר מפחדת מאוד על בעלה של חברתי לשעבר, שהוא איש קבע בכיר בצה"ל. אני מפחדת לקבל בשורה מרה.
המשפחה האמריקאית שלי לא כל כך מבינה את גודל האסון. אמי ואחותי כן. אנחנו מנסות לשמור על ארשת פנים חיובית, או לפחות חסרת רגשות, כדי לא לבאס את הזוג המתחתן ומשפחתו. אני מתחילה לבכות בכי תמרורים מרוב דאגה וחרדה ויוצאת מחדר השינה. האחיינית המתוקה שלי קולטת את הדמעות שיורדות על לחיי ואני מנסה להפסיק אותן ללא הצלחה.
בערב נוסעת לחתונה
אני לבושה יפה ונראית נהדר וכל כמה דקות אני מתייפחת בבכי ומורחת את כל האיפור שלי. אני מנסה להימנע מלדבר על זה כדי לא להרוס את החתונה. העיניים שלי שורפות כבר מרוב בכי. אנחנו חוזרות למלון. אני הולכת לישון. שתיתי קצת בחתונה ותמיד אחרי שאני שותה אני מתעוררת אחרי 4-5 שעות. התעוררתי ברבע לארבע לפנות בוקר זמן מישיגן ונכנסתי לטלפון שלי. חיכו לי אינספור הודעות. הודעה אחת מקולגה שכותבת שהיא לא מפסיקה לבכות מאז ראתה את ההודעה של נ'. חברה אחרת מאותה קבוצה כותבת לי בפרטי "ערה?". הבנתי שמשהו קרה. אני נכנסת לקבוצה שלנו, קבוצת חוקרות פריון ורבייה מהדוקטורט שלי ורואה שחברתי נ' כתבה שבעלה נהרג בקרב ושעולמה חרב עליה. אני קופצת מהמיטה ומתקשרת לאחת החברות. "אני לא מאמינה. אני לא מאמינה". לגמרי שכחתי שנ' נשואה לאיש קבע בשלדג. כל כך דאגתי לחברה האחרת שזה לגמרי ברח לי מהראש. לא האמנתי שהדבר הזה קרה. ישר כתבתי לה. התקשרתי לחברתה כדי להבין מה מצבה וניסיתי להבין איך אני מקדימה את הטיסה לחזור כדי להגיע להלוויה ולשבעה. מיותר להגיד שכל הטיסות לישראל בוטלו ואין לי באמת איך להגיע הביתה כרגע. מצאתי את עצמי פליטה פריבילגית, תקועה בארה"ב בה אני אזרחית, כשהמדינה שלי עולה בלהבות וחברה שלי נמצאת ברגעיה הקשים ביותר.
לישון לא חזרתי. ירדתי ללובי של המלון, בפיג'מה, בלי נעליים, ושוחחתי עם כל מיני חברות. עליתי לזום של פוליטיקלי. עשיתי שיחות וידאו עם חברה אחרת. ונשארתי ערה עד הערב שאחרי. כי מי יכולה לישון ככה. במשך כל היום גוללתי את הפיד, נכנסתי לכל אתרי החדשות והדלקתי CNN בטלויזיה של המלון. עוד היה לי בראנץ' בבוקר אחרי החתונה, אליו הגעתי עם עיניים אדומות ולכל מי ששאל אותי לשלומי, פשוט פרצתי בבכי וסיפרתי על חברתי נ'. בשלב הזה כבר הבנתי שעוד כמה ממכריי וחברותיי איבדו את יקיריהן או שהם נחטפו לעזה. בת דודה של מאיה, המנכ"לית שלנו, כנראה נחטפה לעזה ודודים של בעל של חברה נחטפו גם כן. הבן של סגנית ראש עיריית גבעתיים נהרג (הייתי איתה במועצת העיר לפני שתי קדנציות) ואחיין של מפיקה שאני מייעצת לסרט דוקו שלה נרצח גם כן. הלב לא יכול להכיל והרגשתי שאין לי אוויר. המשפחה שלי לא הבינה עד כמה המצב חמור. הם חשבו שזה פשוט עוד סבב כמו האחרים. שעוד כמה ימים זה ייגמר, אנחנו ניכנס בעזתים והכל יחזור לקדמותו. ניסיתי להסביר להם שלא כך המצב. שזה שונה מכל דבר שהם אי פעם ראו או שמעו. ובעיקר, המשפט שכל הזמן יצא ממני היה THIS IS NAZI SHIT.
בינתיים, הקבוצות של פוליטיקלי גועשות. מידע מגיע מכאן ומכאן, יוזמות אזרחיות, לינקים לתרומות והסרטונים. אוי הסרטונים. מתאמצת לא לפתוח אותם. חלק מהם אני באמת לא פותחת ואחרים אני פותחת ומתחרטת. את הסרטון של שני הצעירה אני מסרבת לראות כי מדובר בחילול כבוד האדם. אני לא כמוהם, אני משננת לעצמי, והעובדה הזאת מתקשה מאוד להחזיק לאור הרגשות האחרים שעולים בי. את המשך היום אני מבלה במקום אחר, עם אמי וחברתה. אני מתקשה להתרכז ובטח שלא לישון. אני כותבת לנ' כמה אני אוהבת אותה ושאני מנסה להגיע לארץ. תחילה אני מצליחה לשנות את הטיסה שלי אבל כמה דקות לאחר מכן היא מבוטלת ואני תקועה כאן. חוסר האונים משווע. אין לך מה לעשות מכאן. אין לך איך לעזור. ואת נ' את לא יכולה לנחם מכאן. ואני לא מפסיקה לבכות.
נקמה וחמלה פועלות בתוכי: מי תנצח?
בשני בבוקר אנחנו עולות על טיסה בתוך ארצות הברית ובמקביל לעדכון על גודל הזוועה שהתחוללה ביישובי העוטף ובמסיבה, אני מתחילה לעקוב אחר מה שקורה בעזה דרך ערוץ תקשורת פלסטיני באינסטגרם. אני רואה את ממדי ההרס שמתחולל שם. בעלייה למטוס אני מסתובבת לאמא שלי ואומרת לה "אמא, הם הולכים לשטח את עזה. יש שם מאות אלפי ילדים" ואני מתחילה לבכות. אני צועדת בתוך המטוס עד למושב שלי ממררת בבכי, תוך כדי שרוב הנוסעים בוהים בי כלא מבינים. אני ממררת בבכי כי אני מרגישה כוחות מנוגדים שפועלים בתוכי. כוחות שזועקים לנקמה ורוצים לפגוע בהם ככל הניתן וכוחות מנוגדים שמדברים דיבור פנימי ואומר לי "לא שרון. יש שם ילדים, נשים, משפחות, חפים מפשע. הם לא אחראיים למעשים של המנוולים האלה. לא כולם שם תומכים בהם. את לא כמוהם". הכוחות האלה מושכים כל אחד לכיוונם ואני רק מנסה לנשום. בשלב כלשהו הבכי מפסיק ואני נרגעת. אנחנו עוברות את הטיסה בשלום ומגיעות לדי סי. אני רק רוצה להגיע לארץ אבל מבינה שכרגע זה בלתי אפשרי.
אני כותבת לשני גרנות שארגנה את המחאה נגד ההפיכה המשטרית בניו יורק ואומרת לה "תפעילי אותי. אני כאן. מה אפשר לעשות?". היא מפנה אותי לקבוצה של הסברה ישראלית ואני נכנסת לקבוצה. בחיים לא הייתי חושבת אני אצטרף לקבוצה כזאת. אני, חלק אינטגרלי מהשמאל העמוק, יש יגידו הסהרורי, נכנסת לקבוצה שמטרתה הסברה ישראלית. NEVER IN A MILLION YEARS. אבל זה לא מיליון שנים. זה קטסטרופה קולוסאלית שאין לתאר אותה. לאחר יומיים אני יוצאת מהקבוצה כי אני מרגישה שהיא לא מדברת את השפה שלי והיא נשאבת שוב לאותה טרמינולוגיה שמונעת מהרצון להחזיר להם ואני פשוט לא מסוגלת. אני גם רואה שמתוכננות הפגנות תמיכה בישראל בערים שונות בארה"ב. אני רוצה ללכת כדי להרגיש חלק ממשהו, כדי להיות עם אחרות ואחרים במצבי ובעיקר פשוט, כדי לעשות משהו למען חבריי וחברותיי שאיבדו את היקר להם מכל. אבל אני בספק שאני אצליח להיות שם יותר מכמה דקות. כל חיי התנגדתי למשטר הישראלי בשטחים ונאבקתי בכל מאודי בכיבוש ולהצטרף למחאה כזאת יהווה אתגר בלתי מסויג עבורי. אבל זה לא זמנים רגילים. כמו שכבר כתבתי, זאת קטסטרופה קולוסאלית. פשעי מלחמה. ובין זה לבין המאבק לסיום הכיבוש אין דבר וחצי דבר.
במהלך היום אני מתכתבת עם חבר קרוב ומביעה את הזעזוע והדאגה שאני שרויה בה. הוא שואל אותי "מה פתאום נהיית ציונית?" ואני עניתי לו "אני אנושית. המחזה מזעזע ומה שקורה הוא נורא ואיום. זה החברות שלי. המשפחה שלי. הבית שלי. זאת אנושיות בהתגלמותה". הרגשתי את הפקפוק שלו בי ובאמונותיי ולא רציתי שזה יערער אותי. מצד שני, הרגשתי שאין לי מילים. אני אילמת.
תוך כדי גילוי הזוועות שנעשו, לכאורה בשם המאבק לסיום הכיבוש, אני מבינה שהאמיתות שלי מתחילות להתערער. שכל מה שהחזקתי בו עד כה בסכנה ושההומניזם שלי, אהבת האדם, אמונה בטוב, לקיחת אחריות על מעשים לא מוסריים שהמדינה שלי עושה, הכל מתפורר. העצב והכעס מתחילים להשתלט עליי ואני צריכה לעשות פעולה אקטיבית למנוע מהם לקחת כל חלקה טובה שיש בתוכי. זה כאילו אני צריכה לעשות תרגול אקטיבי של מנטרה פנימית שאומרת "שרון, חמלה ואמפתיה לא הופכים אותך לפחות אוהבת את ארצך. מוסריות ואנושיות אינם מעידים על חולשה או חוסר נאמנות. זה הכוח שלך". וזה קשה. קשה מאוד. אני לא מוכנה שהשנאה תשתלט עליי אבל היא כל כך נוכחת שם. היא מוכנה ומזומנה להשתלב בחיי ואני לא רוצה. אני כל כך לא רוצה.
אחרי שלושה ימים, כמה מחברותיי וחבריי בשמאל העמוק התחילו לדבר ולכתוב. הם הצליחו לתת לי מילים להבין את מה שאני מרגישה ולתת לי כח להבין שאני לא לבד בדיסוננס שהשתלט עליי. זה התחיל מפוסט של סהר ורדי על כך שהחוזק שלנו היא להחזיק את שני הצדדים יחד. לבכות, לכעוס ולכאוב את הזוועה שחוללו באזרחי ואזרחיות המדינה והעם שלי, ולבכות את ההרס והמוות שאנחנו הולכים לגרום בצד השני לחפים מפשע. שזאת לא נאמנות כפולה אלא נאמנות אחת למוסר וצדק, לאהבת האדם והבנה שכל בני האדם נבראו בצלם. שאנחנו לא כמוהם. זה המשיך מפוסט של אורטל בן דיין שדרשה מארגוני זכויות האדם הישראליים וממפלגות השמאל הרדיקלי להשמיע קול חד וברור נגד פשעי מלחמה שביצע ארגון החמאס נגד חפים מפשע. בכל הפעמים שאנחנו עמדנו לצידם במאבק על סיום הכיבוש וכינון שלום צודק בין שני העמים היושבים בין הירדן לים, הם לא השמיעו קול. איפה אתם? איפה אתם?
אחר כך הגיע הטור שפרסמנו כאן אצלנו של רג'אא נטור שבו היא אומרת בפה מלא, וללא מורא ופחד, שזאת לא דרכה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית לשחרור בני עמה וסיום הכיבוש. שפני החמאס אינם פניה של ההתנגדות ושגמגום ההנהגה הפלסטינית בישראל אינו עולה בקנה אחד עם השאיפה לזכויות אדם לכל, שוויון וצדק.
ולבסוף הגיע הטור של אורלי נוי בשיחה מקומית שעשה הרבה סדר בדברים. הוא נתן לי מילים ותחושת שייכות. הבנה שהאמיתות שלי אומנם מתערערות כרגע אבל זה לא אומר שזה יישאר ככה ושאני יכולה להתגבר על הרגשות השונאים ומבקשי הנקם שעושים אותי עיוורת לסירוגין למה שקורה בעזה שהתעוררו בקרבי. היכולת להישאר עם חמלה ואמפטיה בעת הזו לא רק שהם לא בגידה ואנטי פטריוטיות אלא הם הם הפטריוטיות במיטבה והדבר היחיד שיכול לשמור עליי שפויה, לשמור על האנושיות שלי ועל עמוד השדרה המוסרי שלי. זה מה שמבדיל אותי מהאנשים שביצעו את פשעי המלחמה המחרידים ביותר שניתן להעלות על הדעת. אנחנו לא הם.
להיות ישראלית בחו"ל בעת הזאת היא לחוות חוסר אונים משווע. להיות רחוקה מחברות וחברים שמתבוססים בעצב, כאב, אובדן ושכול, הוא בלתי נתפס. להיות חלק ממחנה השמאל העמוק הקטן גם ככה, השאיר אותי ללא מילים במשך כמה ימים. זה להיאבק כל דקה ודקה על עצמך ועל הידיעה שהדרך היחידה שדבר כזה לא יקרה בחיים הוא לסיים את מעגל האלימות. וזה נראה כל כך רחוק כרגע. וכל מה שאת רוצה זה שהם ייענשו במלוא החומרה. ואז זה להזכיר לעצמך שלילד בן חמש בעוטף עזה וברצועה, אין ולא יהיה קשר לעוולות שנעשים בשמו ולמענו. זה לזכור שכאן ושם יש משפחות שלמות שנמחקו בחמשת הימים האחרונים ושלחיים של כולם יש ערך. אז כל מה שנותר לי לעשות הוא לכתוב.
