אני אוהבת את אמה סטון, אני אוהבת סרטים של דיסני ואני אוהבת, כפי שנטפליקס יודעת לספר עליי, תוכניות עם ״גיבורה נשית חזקה״. על פניו, הסרט החדש ״קרואלה״ (Cruella) נועד עבורי.
הסרט שמספר את תולדותיה של הנבלית האייקונית מהסרט ״101 דלמטיים״ מנסה לעורר את כל הרגשות הפמיניסטיים שלנו ולגרום לנו לעודד את הגיבורה יוצאת הדופן, שוברת המוסכמות וה-הו כה קולית. הבעיה? זה נורא משעמם.
זה משעמם בעיקר כי אם מוציאות מהסרט את האופנה, המדהימה באמת, אנחנו נותרות עם עלילה שיכולה לתאר כמעט כל גיבורת דיסני בהיסטוריה. קרואלה, אנו למדות, היא בחורה סקרנית וחכמה שחולמת על חיים גדולים יותר מאלה שאופפים אותה בעיירה הקטנה שבה היא גרה, היא מתייתמת בגיל צעיר ואז נאלצת לעבוד בכל מיני עבודות מייאשות אך מוצאת משפחה אלטרנטיבית ולבסוף מצליחה לגבור על הנבלית של הסרט ולחיות בטירה באושר ועושר.
העלילה הזאת יכלה בקלות לתאר כמובן גם את בל מהיפה והחיה, אריאל מבת הים הקטנה, שלגיה, סינדרלה ועוד ועוד ועוד. כמובן שכחובבת דיסני, כל הסרטים האלה חביבים עליי, אבל מה שמבאס במיוחד בקרואלה זה הפוטנציאל המבוזבז.
קרואלה דה ויל היא אחת הדמויות הנשיות המעניינות ביותר שנוצרו בסרטי דיסני שמלפני שנות ה2000. לצד מליפיסנט ואורסולה, היא רעה, קצת משוגעת, דחויה חברתית ואייקון סטייל מאין כמוהו.
דמיינו לרגע סרט שהיה מציג את תולדותיה כסיפור של אישה באמת רעה. רעה במסורת של ״אנטי-גיבורים״ גברים, של וולטר ווייט, של גנגסטרים. רעה שאפשר להיות בעדה אפילו שהיא מבצעת פשעים אמיתיים.
למה קרואלה לא יכולה להיות נטולת מצפון, כוחנית ומושחתת – בלי סיבה מיוחדת?
זאת דמות שבסרט שבו התפרסמה רצתה לפשוט את עורם של כלבים כדי להכין לעצמה מעיל פרווה. מה אם במקום להפוך אותה ליתומה חמודה שרק מנסה להתמודד עם עולם אכזר היינו מקבלות סיפור של אישה נטולת מצפון, שרוצה ליצור אופנה מוגזמת, שנשבית בקסמו של העולם הקפיטליסטי ומחליטה לנצח את אויביה במשחק. למה? כי ככה.
לא כי יש לה טראומה קשה, אלא פשוט כי היא רוצה כוח, כי היא הושחתה על ידי עולם של כוח וכסף. הסיפור היה יכול להיות סיפור אזהרה פמיניסטי, לדרך שבה החיפוש אחר כוח עלול להשחית, ממש כשם שסיפורים על נבלים מתנהלים.
למה להפוך דמות שאנחנו מכירות כאישה עשירה, ושמסמלת בהרבה מובנים את הרשע שכסף יכול להביא עמו, ליתומה ענייה? מה ההגיון? קרואלה דה ויל הופכת לאנני היתומה ובדרך היא כבר, מסתבר, לא כזאת רעה. היא אפילו לא מעשנת יותר, כי ברגע שהופכים דמות של נבל למודל לחיקוי, היא לא יכולה לעשן בסרט לילדים.
החמצה של פריקוול
הסרט מסתיים בלי שזכינו לרגע להבין איך האישה הזו בעתיד הופכת למי שמסוגלת לרצות לפשוט את עורם של הכלבים הדלמטיים של חברתה הטובה.
פריקוולים הם מעניינים כאשר הם משנים את הסיפור שאנחנו מכירים אבל מתחברים אליו ומעמיקים אותו בצורה שנראית מוכוונת מראש. תחשבו על ״וויקד״ (Wicked), המחזמר שמספר את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב מ״הקוסם מארץ עוץ״. במחזמר אנחנו לומדות שאלפבה תמיד הייתה לא מובנת בגלל מראהה המוזר. המחזמר אמנם הופך את הדמות המרשעת לטובה אבל לא סותר את מה שאנו מכירים מהסיפור המקורי, אלא להפך. גורם לנו לחשוב על סיפורים ומי מספר אותם.
קרואלה לא עושה את כל זה. הוא מסתפק בלהציג סיפור אחר לחלוטין שדומה לסיפור המקורי רק מבחינה ויזואלית. כדאי כן לציין את ההישג הויזואלי. מעצבות התלבושות והמאפרות שעבדו על הסרט, שמתמקד בעולם האופנה בשנותה שבעים בלונדון, הצליחו באמת ליצור אווירה ייחודית עם תלבושות מוגזמות, בשחור, לבן ואדום כיאה לצבעים המזוהים עם קרואלה. כל בגד הוא יצירת אמנות ושווה לצפות בסרט רק בשביל האופנה.
תסכול אחרון מגיע מהכוכבת השנייה של הסרט. מול קרואלה של אמה סטון ניצבת בסרט, ״הברונית״ של אמה תומפסון. הברונית היא הנבל שקרואלה למעשה תהפוך אליו. היא רעה, היא שאפתנית, לא אכפת לה מאף אחד ושום דבר והיא לא מעוניינת בשום אמפתיה שתאט אותה.
העימות בינה ובין קרואלה יכול היה להיות מרתק, יכול היה להעלות שאלות של מודלים נשיים לחיקוי, של דרמה בין בת ודמות אם, של היכולת לעזור אחת לשנייה או לא בעולם גברי. במקום, אנו מקבלות מאבק כוחות בין שתי נשים, מונע על ידי דרמה אישית שבשום שלב לא מצליח לגעת בשאלות מעניינות באמת.
לסיכום, בגלל האהבה שלי לדיסני, אני מתחננת, הפכתם את מליפיסנט לאמא מגוננת ואת קרואלה ליתומה מסכנה, בבקשה, תניחו לאורסולה! תנו לי לדמיין את הפריקוול הפמיניסטי שמגיע לה לבד.
לקריאת הטורים בפרויקט "בחזרה לדיסני" של פוליטיקלי קוראת לחצו כאן
תמונות בכתבה: דיסני
