מה שאנחנו לא יודעות על טיפולי פוריות

עריכה: שירה סיטון פרידפרטיג

זה סיפור רע עם סוף טוב. אז למה בכלל לכתוב אותו? ולמה לפרסם?

יעלי, זוגתי, אומרת שיש לנו אחריות כלפי נשים אחרות, וגם כלפי עצמנו.

"תראי מה עברנו, ובסוף מה יצא? יצא שהעלינו לפייסבוק תמונה שלך בהריון עם בטן גדולה, מבסוטה, כאילו שזה כל הסיפור".

והיא צודקת. אבל קשה ככה, מתוך השמחה וההתרגשות, להתעקש לחזור אל הימים העצובים ההם, לחפור בהם, להציג אותם לראווה.

אני מבינה שכמו שיש ערך בבחירה לספר את הסיפור שלנו, יש גם משמעות פוליטית לבחירה לא לספר אותו. ככה זה עם סיפורים שנוגעים לגוף הנשי. יותר מדי מהם נותרים לא מסופרים, או מסופרים באופן חלקי שבו הסוף הטוב מופיע כאילו היה שם תמיד.

ומילת הקדמה אחרונה: לסיפור הזה, שלנו, יש סוף טוב. אבל זה לא תמיד המצב. לפעמים, סיפורים מהסוג הזה פשוט ממשיכים, כמו עד אינסוף. ולפעמים הסיפור נגמר, דועך, מתמוסס אל תוך הרע. ולומדים לחיות עם האין. בתהליך הזה אין שום דבר משמח חוץ מסופו (לפעמים). וכשהסוף מגיע, אם הוא מגיע – זה קורה בהפתעה, כאילו בכלל לא ציפינו. כלומר, כמעט תמיד אחרי שכבר למדנו שלא לצפות.

מכורה לתקווה

את השנה ומשהו של טיפולי הפוריות שלי סיימתי בדיכאון. לא קליל, לא "דיכי". אחד אמיתי – כזה שקשה לצאת איתו מהמיטה. אי אפשר להגיד שלא ראינו את זה מגיע, אבל זה היה תהליך איטי ומהיר בו זמנית. הטיפולים הלכו ותפסו נפח יותר גדול מהחיים והסירו חלקים אחרים. חברים, עבודה, משפחה – הפכו לאט-לאט-מהר לטרחה. ובמקביל, הלכה ונעלמה האפשרות להפסיק את הטיפולים, "לוותר". אני חושבת שלקח לי זמן להכיר באחד המאפיינים המורכבים של המצב הזה, "הטיפולי": הוא ממכר.

יולי נובק
יולי נובק

שנתיים קודם זה נראה לא "ביג-דיל". יעלי ואני קיבלנו החלטה, שגם היא לא הייתה מובנית מאליה, שאנחנו רוצות להיות הורות. בגלל שאנחנו שתי נשים עם שני רחמים, ההחלטה על ההורות הייתה עבורי נפרדת מההחלטה על כניסה להריון. חשבתי על זה הרבה, אבל לא הצלחתי להחליט אם זה משהו שאני רוצה לעשות או לא. אז אמרתי שננסה ואראה ״איך זה מרגיש״. אמרתי לעצמי (ולאחרים) שאני לא הולכת להתאבד על זה, שאם במקרה זה יצליח בקלות, אז זה יהיה סימן שזה היה צריך לקרות, ואם לא – גם לא נורא. ככה נמנעתי מלקבל החלטה, או לפחות האמנתי שאני נמנעת מלקבל החלטה. האמת היא שלא היה לי מושג.

ההתמכרות לטיפולים היא ההתמכרות הכי משונה שהייתה לי. זו לא התמכרות לסבל, למרות שהמימוש שלה כרוך בהרבה סבל. זו גם לא התמכרות לכישלון ולאכזבה. זו התמכרות לאפשרות שאולי בכל זאת זה יצליח (והמציאות סביבך, שכל הזמן משתפת אותך בסיפורי הצלחה, אבל פחות בסיפורי כישלון, רק מחזקת את הנטייה הזו – להאמין שהנה, עוד רגע, עוד סיבוב אחד וזה יהיה בסדר). וככל שהזמן עובר והמחיר עולה, כך האפשרות להפסיק בלי תמורה הולכת ונעלמת. אולי קצת בדומה להתמכרות להימורים. רק שכללי השולחן פה הם שבכל סיבוב את חייבת להמר מחדש על כל הקופה. הזמן שלך, הגוף שלך, האנרגיה שלך, העתיד שלך – הכל מונח כל חודש מחדש על הכף.

המסע שלנו היה קצר יחסית: במציאות – רק שנה ומשהו. בחוויות החיים, בחוויות הזוגיות, בנפש פנימה – הוא נמשך נצח. "רק" שנה ומשהו, "רק" כמה הזרעות, "רק" שלושה סבבי שאיבה, "רק" שלוש החזרות. יש לי לא מעט חברות שהיו בסרט הזה הרבה יותר זמן. שחוו סיבוכים הרבה יותר מורכבים משלי. אני מכירה כמה, מעטות, שזה הסתדר להן ביתר קלות. אבל אני לא מכירה אף אחת שהתקופה הזו – בין אם אלה חודשים או שנים – לא פצעה בה משהו, ערערה את תפיסת העצמי, ביטלה, לפחות לזמן מה, את האפשרות לחיים שמחים ומלאים, חיים נורמליים.

תלויה ברפואה

התחלנו בשני ניסיונות של "הזרעה" (תהליך פשוט יחסית שכולל בדיקות דם ואולטראסאונד יומיות לקראת מועד הביוץ, וזריקה אחת שניתנת בשעה ספציפית, לרוב באמצע הלילה, לתזמון של הביוץ ואז ביקור בבנק הזרע לביצוע "הזרעה" – הזרקת הזרע אל תוך הרחם). אלו היו שני ניסיונות מרגשים, שלא צלחו.

רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"

שני הניסיונות הללו לקחו שלושה חודשים כי בין הראשון לשני הרופא טעה ושלח אותי למעקב לקראת הביוץ בתאריך שגוי. בקטנה. הייתי בתחילת הדרך והמשמעות של חודש (יעני, מחזור) שאבד עדיין לא הייתה כבדה כל כך. אבל כן היה הרגע הזה שבו ישבתי על הכיסא מול טכנאית האולטרסאונד, כשהמכנסיים שלי מושפלים, והיא, בעודה מסתכלת במסך השחור-לבן אמרה "אה, כבר בייצת". ואני עונה לה "בסדר" ומרימה את המכנסיים, ורק רוצה לברוח משם. לא עשיתי שום דבר לא בסדר, ועדיין – לראשונה הרגשתי את תחושת הכישלון המכרסמת הזו, שהולכת לחזור ולבקר אותי שוב ושוב בחודשים הבאים: שלמרות שאני יודעת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר, זה בכל זאת מרגיש כאילו זו אני שפישלתי. התחלתי לבכות במעלית בבניין של מכבי בדרך מקומה 5 אל הלובי. עם הזמן הבנתי שאני לא היחידה שבכתה במעלית הזו בדרך למטה. המעלית של נתיב הדמעות.

את חייבת לסמוך על הרופאים. התלות מוחלטת. חוסר האונים גם. ויש פאשלות. זה אנושי, תמיד יש פאשלות. אבל את המחיר – רק את משלמת. במקרה שלי – היו "רק" שתיים כאלה. שתי טעויות של הרופא שיכלו להימנע עם מעט יותר תשומת לב, ובשתיהן המחיר היה קטן יחסית – בסה״כ חודש ואז עוד אחד. לכאורה, לא קרה כלום. אבל בפועל, זה אומר שכל התוכניות שהיו לי (כולל אלו שנדחו כשהבנתי שאני לקראת עוד סבב) צריכות להשתנות. זה אומר שההכנה הנפשית של הימים שלפני הלכה לפח. זה אומר שהאכזבה הגיעה מוקדם מהצפוי (ואיתה – הדכדוך, זה שבשלב מאוחר יותר הפך לדיכאון). כל המערכת הפיסית והרגשית צריכה להתכוונן מחדש. כולה חודש. לכאורה לא קרה כלום.

לא מובנת

אי ההבנה של הסביבה מטריפה את השכל. כדי לא לכעוס מדי על כל מי שלא מבין מה עובר עלי (שזה, בגדול, כולם), הזכרתי לעצמי שוב ושוב שלפני שנכנסתי בעצמי לעולם המעוות הזה – גם אני לא הבנתי. שלמרות ששמעתי סיפורים, למרות שחשבתי שאני מבינה, שאני חברה תומכת, שאני בוסית אמפטית למצב העובדות שלי, האמת היא שגם אני לא הייתי. אני מצטערת על זה. יש משהו כל כך ייחודי בחוויה הזו שלמרות שאפשר מבחוץ להבין שקשה, אי אפשר באמת להבין את סוג הקושי.

והנה עוד מאפיין של החוויה הטיפולית: הבדידות הנכפית. זה לא עניין של כוונה או רצון, זה עניין אפיסטמולוגי. לכי תמצאי מישהו או מישהי שיכולים להבין אותך בתוך הטריפ הזה – לראות איתך את העיוות שדרכו את מסתכלת על העולם כשאת נמצאת "שם".

אנגליה, צרפתייה וישראלית נכנסו לקליניקה של רופא הנשים

למרות שהתהליך הוא רפואי לעילא, למרות שאת הופכת להיות תלויה לחלוטין ברופאים, באחיות, במזכירות, בשעות הפתיחה של בית המרקחת – לא מדובר במחלה. אני חושבת שזו נקודת מפתח בהבנה של 'למה הכל בסיפור הזה כל-כך מסובך'. בגלל שלא מדובר במחלה, אז לכאורה את יכולה בכל רגע להפסיק את הטיפול, ולחזור לחיים שלך. הרי אם זו בחירה, אז אפשר גם לבחור אחרת. הידיעה הזו הקשתה עלי להפנים את הקושי, להודות בו, וגם – במובנים מסוימים – לבקש עזרה. בהתאמה, הסביבה כמעט לא יודעת איך לעזור. כי מצד אחד החיים ממשיכים, הכל רגיל לגמרי, את עוד לא בהריון. אבל בו בזמן הם גם נעצרו בביקור הראשון אצל הרופא. זהו מצב מקבילי מתעתע שבו בסך הכל הכול בסדר, ברוך השם, ובסך הכל הכול ממש לא בסדר.

הפער בין התגובות של אלו שחוו את זה בעצמן לאלו שלא הוא תהומי. גם החברות הכי הכי טובות לא הבינו. ולפעמים דווקא אנשים יותר רחוקים הם אלו שמגיבים בצורה הכי מותאמת. כי הם יודעים. ואין מה לבוא בתלונות, כי ברור שלכולם יש כוונות טובות. אבל לפעמים חוסר הרגישות – או מה שנחווה כחוסר רגישות – מתעתע. סיטואציות חברתיות פשוטות הופכות למורכבות. לא ידעתי אז, ואני לא יודעת היום, מה בדיוק 'הייתי צריכה' מהסביבה. אבל חוסר הידיעה הזה לא מבטל את תחושת הפגיעה.

אלו לא רק שאלות שלא במקום כמו – "רגע, אז נכנסת להריון והייתה הפלה או שבכלל לא היה הריון?" (סיפור אמיתי) או "נו, אז את מזריקה מלא?". זה עוד אלף שאלות יום-יומיות, פשוטות, תמימות, שהופכות לשדה מוקשים ריגשי שקשה לנווט בו. כשמישהו שואל "איך את מרגישה?" – מוקש. וכששואלים אותי ״מה את עושה עכשיו בחיים?״ – מוקש (כי מה אני אמורה לענות, ״אני מנסה להיכנס להריון״? זו, הרי, לא תשובה מקובלת. אבל לכי תסבירי שלמרות שאת מנסה לעשות עוד דברים בחיים, הטיפולים כל כך שולטים לך על הזמן והמצב רוח והמוח, שאת פשוט לא מצליחה). ואז נוצרת מין רוטינה כזו, של לחזור בערב הביתה פצועה, עם בטן מפוצצת מדקירות ונפש מותשת מצעדה בשדה המוקשים שהוא העולם שסובב אותך. ומה שמחכה לך שם זה עוד דקירות ועוד עצבים.

מרגישה בורה

מכל הדברים המעצבנים בתהליך הזה, הבורות שלי הייתה הדבר שהכי הטריף אותי. איך לא ידעתי? איך יכול להיות שלא בדקתי לפני? איך קיבלתי כאלה החלטות גורליות על החיים שלי בלי להבין את המשמעות ואת המחיר שלהן?

לפני 6 שנים, כשהייתי בת 35, הקפאתי ביציות. נשאבו ממני אז 12 ביציות. הוקפאו 8. לא טרחתי אז לבדוק מה הסטטיסטיקה אומרת לגבי הסיכוי שבעתיד אחת הביציות הזו תהפוך לתינוק חי. ספוילר: נמוכים להחריד. כל כך הרבה דברים לא ידעתי. למשל, שלא כל הביציות שנשאבו והוקפאו ישרדו את ההפשרה. וגם אלו שכן – לא בטוח שיצליחו להפרות. וגם שאלו שיופרו – לא בטוח שישרדו עד שיגיעו לגודל שאפשר להחזירם לרחם.

אין לי מושג מה הייתי מחליטה אז – כשהייתי רווקה, וכשהרעיון של הורות עדיין היה רחוק ממני – לו הייתי יודעת את הפרטים האלה. העניין הוא, שהיו אינסוף דברים שאפילו לא טרחתי לשקול. כמו את האפשרות לרכוש כבר אז מנת זרע מתרומה (תהליך פשוט לאללה, שכרוך בתשלום של כ-1000 ש״ח) ולבצע את ההפריה כבר אז. כלומר, להקפיא עוברים במקום ביציות ובכך להגדיל באופן משמעותי את הסיכוי להריון. כאמור, לא ידעתי, לא הבנתי, לא הסבירו לי. ואני – לא שאלתי.

יש משהו מוזר באי הידיעה הזו. כי זו בורות מרצון. המידע אמנם לא הכי נגיש, אבל בהחלט נמצא שם. תיאורטית, יכולתי לחפש אותו ולקרוא יותר, ולדבר יותר עם חברות שכבר היו שם ולשמוע ולחשוב לעומק על הדברים. אבל לא עשיתי את זה. אני חושבת שהיה בתוכי חלק שהעדיף לא לדעת את העובדות, אלא פשוט להניח אותן. העדפתי לסמן לעצמי קווי גבול פשוטים ולעמוד בהם: הקפאת ביציות עד גיל 35 – צ׳ק. לקבל החלטה לגבי כניסה להריון עד גיל 40 – צ'ק. למה דווקא המספרים האלה? אני גם תוהה. זה לא שהם היו מבוססים על כלום, אבל כמו שכל מי שהיו בסרט הזה יודעות – לסטטיסטיקה במקרה הזה יש ערך מוגבל.

לפחות שני גינקולוגים אמרו לי בשנים האחרונות "תדאגי להתחיל את התהליך לפני גיל 40". עצה סבירה. נניח. רק חבל שהם לא המליצו לי, למשל, לא להתבסס על סטטיסטיקה, אלא ללכת ולבדוק את מצב הפוריות שלי (בבדיקת דם פשוטה של פרופיל הורמונלי, בה נבדקות רמות הורמון ה-FSH שיכול להעיד על רמת התפקוד של השחלות). כי יכול להיות שהמספר הזה היה משתנה, וקו הגבול הדמיוני של גיל 40 היה הופך ל-38 או ל-37 או אלוהים יודע למה. לא ידעתי. לא אמרו לי. לא שאלתי.

הפמיניזם ואני

"אני כועסת על הפמיניסטיות, את יודעת". היינו באוטו, בדרך חזרה מהרופא, ויעלי הסתכלה עלי קצת לא מבינה. "אני פשוט מבינה פתאום, שכל התפיסה הזו, של 'לא למהר לעשות ילדים' – לא באמת שמה אותי במרכז, אלא מחקה משהו מהותי במי ובמה שאני".

את שנות השלושים שלי העברתי בתפיסה לא ממש מדוברת, שלהימנע מלהשתעבד להורות בגיל צעיר זה הדבר הפמיניסטי לעשות. אני לא מתלוננת, זה באמת איפשר לי לעשות הרבה דברים בשנים האלה.

אבל לא עצרתי לחשוב על כך שהגישה הזו מפספסת משהו חשוב: שאני, זה גם הביולוגיה שלי. שאני גם אורגניזם שמתפתח ומתבגר ומשתנה. שההשלמה עם הדיכוטומיה של "ילדים או קריירה" ובחירה בשני – היא לא בהכרח הפעולה הפמיניסטית, אבל היא בהחלט כניעה לתבניות הפטריארכליות שבתוכן אנחנו חיות. וכמו כל דבר אחר בסיפור הזה – גם ההיבט הזה מורכב.

כמו גם האפשרות הרחבה שמעניקה המדינה להיכנס לתוך תהליכי הפוריות גם בגיל מבוגר ובמימון כמעט מלא. ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם (בפער גדול) בטיפולי פוריות והריונות שנוצרים כתוצאה מהפריות חוץ-גופיות. על פניו, זה מדהים. יותר מחברה אחת שלי שחיה בחו"ל לא יכולה אפילו לחלום לעשות יותר מסבב אחד בגלל העלויות האסטרונומיות של התהליך. מאד קשה "לקטר" על המצב הזה, שלכאורה משרת איתנו.

אבל, וזה אבל גדול, קל לשכוח שהאפשרות הזו – הידיעה שההליך ממומן על ידי המדינה והקריטריונים המאוד-נדיבים שבהם נוקטת המדינה ביחס אליו – היא פוליטית. שההכרעה הזו נובעת מאינטרסים שאני לא בטוחה כמה הם, במבט רחב, נועדו להיטיב עם נשים. והנה המורכבות: מצד אחד אני מודה על שהייתה לי האפשרות לעשות את זה. ומצד שני, כשאת נמצאת שם, ומבינה עד כמה מדובר במפעל לייצור תינוקות, יש בזה משהו מאד לא נעים.

כמה מתוך מה שקורה פה הוא בחירה שלי וכמה היסחפות? מה ההשלכות הנפשיות של המכניזם הזה שפועל ללא הפסקה? ומה ההשלכות הדמוגרפיות שלו? ולמה המדינה כל כך להוטה לקדם את המדיניות הזו? אלו שאלות שקשה לשאול. כי בסוף העניין הזה הוא כל כך אישי, נוגע לגוף ולמשפחה. אבל המשפחה, כמו הגוף, הם גם ותמיד עניין פוליטי.

לחשוב בסבבים

אחרי שתי הזרעות שלא יצא מהן כלום – עברנו ל-IVF, תהליך של 'הפריה חוץ גופית'. זה תהליך שבו מגדלים באמצעות הורמונים כמה ביציות במקביל ברחם (במחזור רגיל, טבעי, מבשילה רק ביצית אחת). כשהן גדולות מספיק, נשאבות הביציות בפרוצדורה רפואית שלרוב נעשית בהרדמה מלאה, ואז הן מופרות בזרע במעבדה. אם ההפריה הצליחה והתפתח עובר – הוא מוחזר לרחם, או מוקפא עד לניסיון החזרה עתידי. הפרוטוקולים הרפואיים נכנסנו לחיינו והתחילו לנהל אותנו. מדובר בשבועיים עד חודש (תלוי בפרוטוקול) שבהם עוקבים ברמה כמעט יומית אחרי המצב ההורמונלי (באמצעות בדיקת דם) ואחרי קצב הגדילה של הזקיקים ברחם (באולטראסאונד וגינאלי).

כשמגיעות תוצאות הבדיקות אחר הצהריים – את ממתינה לטלפון ובו ההנחיות היומיות מהרופא. מה להזריק ומתי. מדובר על בין זריקה אחת לארבע ביום. חלק מהזריקות כואבות יותר, חלק פחות. להניח קרח ולהקפיא את הבטן לפני ההזרקה מקל על הכאב (תגלית מאוחרת בשבילי, אבל מבורכת). הזריקות זה חרא וזה כואב. התלות בזריקות האלה הייתה בשבילי החלק הבלתי נסבל.

היום-יום הפך להיות המתנה לתוצאות הבדיקות מהבוקר, ואז המתנה לטלפון מהרופא שיגיע בצהריים, או אחר הצהריים, או בערב, שייתן הנחיות להזרקות היומיות. אי אפשר לתכנן כלום. רק להישאר קרוב למקרר (שבו מוחזקות התרופות שכבר רכשתי) וכמה שיותר קרוב לבית מרקחת תורן (למקרה שיהיה שינוי בפרוטוקול). ולקוות שיהיה בסדר. בסופו של דבר את מבינה שהסיפור הזה מנהל אותך הרבה יותר מאשר שאת מנהלת אותו.

בסבב ה-IVF הראשון נשאבו ממני שלוש ביציות.

הגענו מרוגשות ליום השאיבה. עשינו צחוקים באוטו בדרך לאסותא, וכשלבשתי את החלוק של בית החולים, וכשנכנסתי להרדמה, וכשהתעוררתי ממנה. כפרה על יעלי, באמת היה לנו יום סבבה.

יומיים אחרי השאיבה הרופא התקשר לבשר שאף אחת משלוש הביציות לא הופרתה. כלומר, אין עוברים. הופתעתי. איכשהו, לא לקחתי בחשבון את האפשרות שזה בכלל לא יצליח, שמשבועיים של זריקות לא ייצא כלום.

בסבב השני, שמבחינת פרוטוקול הטיפול היה רק קצת שונה מהראשון, נשאבו חמש ביציות. אחרי יום, שלוש ביציות מתוכן הופרו. שמחנו. אבל אחרי יומיים נוספים בישרו לנו שאף אחד מהעוברים לא שרד. הפעם המכה הייתה קשה יותר.

בפגישה עם הרופא שבוע אחר כך הוא אמר שאינו אופטימי. ש"בגילך, שני סבבים בלי אף עובר זה לא נראה טוב". סיכמנו שנעשה עוד סבב אחד, אבל הוא המליץ להנמיך ציפיות. זה היה משונה להבין, לראשונה, שאולי זה בכלל לא יעבוד, שאולי אני כבר לא יכולה. עוד משהו שלא לקחתי בחשבון: הרי אני כולה בת 40 וקצת, עמדתי בזמנים – למה שזה לא יעבוד?

ביום שבו הייתי אמורה להתחיל את הסבב הבא, השלישי, כמעט במקרה, הרופא שלי נזכר לעדכן שהוא יהיה בחו״ל בשבועיים הקרובים ולא יוכל ללוות אותי בתהליך. הוא הציע לדחות בשבועיים ואמר "זה לא ביג דיל, פשוט תקחי גלולות עכשיו למשך שבועיים, זה ידחה את כל המחזור, וכשאני אחזור מחו"ל נתחיל את הסבב". רציתי להרוג אותו. ״פשוט תקחי גלולות?״ ברצינות? למה? כי אתה נוסע לחופשה משפחתית ושכחת לעדכן את המטופלות שלך? ומה עם החיים שלי שארגנתי לקראת השבועות האלה? ומה עם כל התוכניות שהיו לי ובוטלו בשביל הסבב הזה? ומה עם צבירת הכוחות שאנחנו עובדות עליה כבר ימים ארוכים?

נעלבתי. זעמתי. נלחצתי. אבל הייתי מנומסת כשאמרתי לו שאני מוותרת על הסבב הזה ושהחלטנו לעבור לרופא אחר. הוא כתב לי בהודעה "בהצלחה". בכך הסתיימו יחסינו.

התינוק האחרון של 2022

זו הייתה הפעם הראשונה שחשבנו על רפואה פרטית. אמרנו לעצמנו שכיוון שהמחיר הנפשי גם ככה הולך ועולה – עדיף להשקיע כסף ולחסוך את היחס הזה. אז השקענו. עברנו לרופאה מנוסה יותר. בכירה יותר. קליניקה פרטית. שילמנו יותר. ותמורת הכסף הזה קיבלנו תשומת לב שונה. מפעל הילודה הזה עובד בשביל כולן. אבל למי שיש יכולת להשקיע בו כסף – הוא עובד טוב יותר.

זה לא רק היחס, זה גם הטיפול עצמו: רופאים פרטיים יכולים להרשות לעצמם לתת יותר תשומת לב ולחשוב באופן פתוח ויצירתי יותר על הפרוטוקולים.

הרופאה החדשה שלנו הסבירה שאין טעם לחזור שוב על אותו הפרוטוקול שלא הצליח והציעה משהו אחר – כואב יותר, מתיש יותר, אבל עם סיכויי הצלחה גבוהים יותר למצב הספציפי שלי. ככה הכרנו לראשונה את 'הפרוטוקול הארוך'.

נכנסנו לחודש וחצי של זריקות ומעקבים. הבטן שלי התנפחה לממדים שלא ייאמנו. הכל כאב. חודש בלתי נגמר שבסופו נשאבו שמונה ביציות. חמש הופרו. 3 עוברים שרדו. נשמנו לרווחה. זה היה הדבר החיובי הראשון שקרה לנו במסע הזה.

היו לנו שלושה עוברים. זה אומר שלושה ניסיונות להיקלט להיריון. הורמונים של "אחרי החזרה" מגיעים בזריקות, בנרות וגינאלים וגם בצורת כדורים קטנים לבליעה. הכדורים נראו לי הכי פחות מזיקים (מה זה לבלוע כדור קטן לעומת זריקה או נר?). ואולי בגלל זה לקח לי זמן להבין שהם אלו שעושים לי הכי רע. שבועיים של המתנה אחרי החזרה עד לבדיקת ההיריון שבהם ההורמונים ממשיכים לטפס, והמוח נמס לאיטו לתוך עצמו. תחושות משונות מופיעות בתחתית הבטן, התקווה והייאוש משחקים פינג פונג במרחבי הלב.

בשתי ההחזרות הראשונות לא הגעתי לעשות את בדיקות הדם שיעידו שאיני בהריון. לא היה צורך. הדימום הופיע לפני שהספקתי. דימום כמו וסת, רק אינטנסיבי בהרבה מהרגיל, כואב בהרבה מהרגיל ובעיקר – מדכא בהרבה מהרגיל.

הסיבוב האחרון, החזרת העובר השלישי, נראה לי מיותר. הייתי מדוכאת לגמרי וסחוטה לגמרי. "עזבי ממי, בואי נדחה את זה, אני לא במצב רוח שיביא ילד לעולם". ככה אמרתי ליעלי לפני השינה בערב שלפני ההחזרה. לא יודעת אם התכוונתי לזה ברצינות, אבל למחרת, ב-31 בדצמבר, קמנו בבוקר ונסענו לאסותא, והחלפתי לחלוק והתיישבתי על הכיסא, והרופאה באה ואמרה בחיוך "יאללה, זה יהיה התינוק האחרון שלי לשנת 2022". ואנחנו צחקנו, כדי לשמור על אווירה טובה, אבל לא האמנו.

יולי נובק

הסיפור הזה מלא בפרטים. ויש עוד הרבה יותר. שנה ומשהו שזו הייתה המהות שלה. של התכנסות פנימה לתוך הבית. לתוך הכאב שהוא רק שלי ורק של שתינו.

אני באמת מלאה בהודיה בצורה הכי קונקרטית ופיסית שהייתי אי פעם. ואני יודעת שיצאנו בזול. אבל וואלה, הזמן הזה, שהיה, לא הולך לשום מקום. והייתי שמחה לדעת מראש למה אני נכנסת, גם אם לא הייתה לי שום דרך לדעת איך אצא משם.

אני יודעת שעוד רגע יתחיל אתגר חדש. אמיתי, גדול, בלתי נתפס. אני יודעת שכשהוא יגיע יהיה קל יותר. כנראה מתבקש לשכוח את הרגעים של לפני. ודווקא בגלל זה אני מרגישה שנכון לעסוק בהם דווקא עכשיו. ויסלח לי היצור הקטן שגדל בתוכי (ותסלח לי סבתא רונית – לא עושה עין הרע. חמסה חמסה). אבל בשביל שהוא יהיה שם, בתוכי, בועט ומחכה לצאת לעולם, היינו צריכות לעבור פיסת חיים. ומגיע לי, וליעלי, ולאחרות ואחרים, את הכבוד להאיר גם על הרגעים ההם, שהיו. שהם קשים בצורה משונה כל כך, ונושאים כאב ייחודי כל כך, והרבה יותר שכיחים ממה שהם מדוברים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

בשבוע שעבר התקיים כנס "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" בו דיברו על החשיבות של הנפש שלנו מאז מלחמת השבעה באוקטובר ובמאבק לשחרור החטופים והחלפת הממשלה. אחת מהדוברות בכנס, ד"ר הילי כוכבי, מסבירה את הקשר בין הנפשי לפוליטי ומדוע הפסיכולוגיה מאז ומעולם, לא הייתה ניטרלית
אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.
האלימות המינית המוצגת ב'אייל קטן', הופכת קרביים דווקא משום שאינה מציגה אונס שנעשה תוך תקיפה פיסית והפעלת כוח. זו כוחה של הסדרה. היא שמה זרקוק על סיפור פגיעה רחב מימדים ומאפשר לנו לחשוב מחדש על דינמיקה של פגיעה מינית

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.