להמציא את אנה: תמונת קידום

"להמציא את אנה" בנטפליקס: מי זוכה לספר את הסיפור של עצמה?

הביקורות לא אוהבות את "להמציא את אנה", אבל צפייה בסדרה מנקודת מבט פמיניסטית חושפת סדרה לא מושלמת אבל שכן מצליחה להעביר כמה נקודות מעמיקות על חייהן של נשים, עיתונות, כסף, פריבילגיות וסיפור עצמי בעולם המודרני
Reading Time: 5 minutes

"להמציא את אנה" (Inventing Anna) מספרת את הסיפור האמיתי של אנה סורוקין, ואת הסיפור של מי שהפכה אותה למפורסמת, ג׳סיקה פרסלר (בסדרה: ויויאן קנט), כתבת של ניו יורק מגזין (בסדרה: מגזין מנהטן) שכתבה עליה כתבת פרופיל מעמיקה. סורוקין פעלה בשנים 2013-2017 והשתמשה בשם אנה דלבי כדי להציג עצמה כיורשת עשירה מגרמניה, להיכנס לחברה הגבוהה, וכך לבצע הונאות מול בנקים, בתי מלון וכמה מחבריה.

כיאה לסדרה שנוצרה על ידי שונדה ריימס (היוצרת, כותבת ומפיקה מאחורי ״האנטומיה של גריי״, ״סקנדל״, ״ברידג׳רטון״ ועוד.) היא עוסקת לא מעט בנשים, קריירה, כסף וזהות. זה נוכח כבר בתחילת הפרק הראשון, בו העיתונאית, ויויאן, צריכה להחליט על מה לכתוב.

ויויאן, בהריון די מתקדם ואחרי שחוותה משבר בעבודה שדחק אותה לפינה מטאפורית ובאופן ממשי, מתעקשת מול העורכים הגברים שלה שהיא רוצה לספר את הסיפור של אנה ולא לסקר עוד סיפור #metoo שנוגע לנשות וול סטריט. היא מבהירה לעורכים ש״נשות וול סטרייט״, לא מעוניינות לספר על החוויות שלהן, ואין ערך ממשי בכתבה שכזו. היא מזהה שסיפור כזה לא יעניין אותה ככותבת או את נשות וול סטריט עצמן הוא רק דרך למגזין להמשיך ולרכב כלכלית על הגל של תחקירי אלימות והטרדה.

בסצנה אחת, מיד שהיא מתחילה, הסדרה כבר מצליחה לספר סיפור מעמיק על עולם התקשורת. בדומה לעולמות רבים נוספים, גם הוא נשלט על ידי אנשים בעלי כוח ומעמד, לרוב גברים לבנים ממעמד ביניים ומעלה. הם אלה שנמצאים בדרגים הגבוהים בעולם העיתונות, הם העורכים, המו״לים, מקבלי ההחלטות. גם כאשר הם מסקרים נושאים כביכול רדיקליים, כמו #metoo, זה יעשה לאור השיקולים הכלכליים שלהם. כפי שויויאן מבהירה לבוסים שלה, שנרמז שלא הצליחו, או העיזו, לדווח על הארווי וינשטיין לפני שהוא נחשף על ידי עיתונאים ועיתונאיות אמיצים ואמיצות מהם.

האתגרים האלה ביכולת שלנו לספר את הסיפורים שלנו היא מה שהוביל, לדוגמא, להקמה של ״פוליטיקלי קוראת״, הרצון לא להשמע לתכתיבים של מי שכביכול יודעים מה הוא סיפור טוב. ההתעקשות של ויויאן , שהתרחשה באמת, הדהדה אצל רוב נשות מערכת ״פוליטיקלי קוראת״: התעקשות לספר את הסיפור שמעניין, בעיניה, לא את הסיפור שהיא אמורה למצוא מעניין.

בעולם שלנו אי השיוויון מאפשר רק למי שמרמים באופן ״חוקי״ לנצח

לצד האפיון הזה של עולם התקשורת ועולמות מקצועיים רבים נוספים, הסדרה מבהירה לנו שהיכולת לספר את הסיפור שלנו רלוונטית לא רק למי שעוסקות בתחום של כתיבה או חדשות. היא מהותית ומשמעותית.

ההתעקשות של ויויאן לספר את הסיפור של אנה מקבילה להתעקשות שלה לעצב את החיים שלה כפי שהיא רוצה. לקראת לידה ואחרי שנפלה בפח והוטעתה בכתבה שכתבה, היא מתעקשת להציל את הקריירה שלה ואת האמון שלה בעיתונות. היא מתעקשת מול בעלה (שכתוב בצורה כה מושלמת שברור שאישה כתבה אותו, כמו את רוב הגברים בסדרה) שהיא לא מוכנה להיות רק אמא, שהיא לא מוכנה להיות אמא, עד שהיא תתקן את הקריירה שלה, את הסיפור שלה.

ההתעקשות הזו של ויויאן מהדהדת את הסיפור של אנה. האם אנה היא נוכלת שעבדה וגנבה מיליונים? כנראה שכן. היא לא גיבורה פמיניסטית כשלעצמה. בו זמנית, היא כן מבהירה לנו מי יכול להכתיב את החיים שלו בעולם שלנו ומי לא יכולה. השקרים שלה והעובדה שהם עבדו על כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן היו הדרך היחידה שלה כמהגרת ממעמד סוציואקונומי נמוך להתקבל למועדון.

מנכ״לים, מו״לים, אנשי עסקים בארץ ובעולם שמקבלים הלוואות של מיליונים ואחר כך לא מחזירים אותם וזוכים לתספורות נחמדות על חשבון הציבור- כל אלה עדיין מסתובבים בחופשי. כל אלה מקבלים הון, כסף, הלוואות ואת היכולת לעצב את העולם לפי החזון שלהם כי הם נולדו למעמד הנכון, כי יש להם כבר כסף, או את ההילה שלו. הסדרה והמאמר המקורי של פרסלר מבהירים שזה מה שאנה ניסתה לעשות.

אבל אנה נכשלה כי בעולם שלנו אי השיוויון מאפשר רק למי שמרמים באופן ״חוקי״ לנצח. הסדרה גם מדגישה שוב ושוב כיצד כל מי שאנה רימתה, גנבה ממנו או עבדה עליו, יצא בסופו של דבר מורווח או לא מופסד. העשירים נשארים עשירים והבית אף פעם לא מפסיד.

הרמאות של אנה חושפת את הרמאות של העולמות שהיא מצליחה להונות בהם

השאלה מי זוכה לספר את הסיפור של עצמה ומה נדרש לשם כך עולה שוב ושוב לאורך תשעת פרקי הסדרה. האם ויויאן יכולה לשנות את הכיוון של הקריירה שלה? להחליט שהיא רוצה להיות גם אמא וגם אשת קריירה? שוב ושוב הסדרה מאתגרת אותנו ומציגה את ויויאן כאדם מורכב ולא רק כאמא לעתיד. במקום לצבוע את חדר השינה של התינוקת שלה, היא ״מקשטת״ את החדר בתמונות אינסטגרם של אנה. במקום לקנן היא רודפת אחרי הסיפור. היא מתעקשת לצאת נגד הסטריאוטיפ והתפקיד שהחברה מייעדת לה.

להמציא את אנה: תמונת קידום
אנה קלמסקי כויויאן, תמונה: נטפליקס

לעיתים הסדרה רומזת שויויאן ושהחברות של אנה ממש שואבות השראה מהתעוזה שלה לקבוע את הסיפור של עצמה וללכת איתו עד הסוף. השקרים והרמאויות שלה והעובדה שהם כמעט עבדו על כמה מהבנקים הגדולים בניו יורק ועל אנשים עשירים, מפורסמים ומכובדים, דורשים כבוד, ממש כפי שאנה עצמה דורשת אותו שוב ושוב.

האם זה אומר שהמסר של הסדרה הוא שמי שמשקרת מרוויחה? או שהיא מרדדת את המסר הפמיניסטי לכדי גירל פאואר נדוש? בחלק מהביקורות על הסדרה נטען שהיא מהללת את אנה, תומכת בה רק כי היא אישה צעירה והופכת נוכלת לדמות להערצה. כלומר, הסדרה כביכול אומרת ראו, הנה אישה שהצליחה לרמות מלא גברים, או הנה, גם נשים יכולות לגנוב ולשקר, בואו נתפעל מכך. זה אכן מסר בעייתי, לא כל אישה מצליחה היא מסר פמיניסטי, מי שמרמות ומשקרות ולוקחות חלק בעולם נצלני הן לא מודל פמיניסטי לשום דבר. אולם בעיניי לא זה המסר שהסדרה מעבירה.

הסדרה לא רומזת בשום שלב שהדמות של אנה היא מודל לחיקוי כשלעצמה. מעבר להיותה בודדה, היא מוצגת פעמים רבות כמנותקת מהמציאות, על גבול ההוזה. הדגש שלה על הייצוג שלה והכבוד שהיא זכאית לו מוצג כאובססיבי ולא רציונלי. ברור שהנפילה שלה נגרמה, בין היתר, על ידי עצמה.

הרגעים היפים של הסדרה והמסר הפמיניסטי שלה נמצאים בבניית העולם שלה. כשהיא מראה, בעיקר בתחילתה, את הדרך שבה אנה חודרת לסצנות אקסקלוסיביות כאלו ואחרות, לעולמות האמנות, הכסף והכוח. איך היא מצליחה בסצנות יומרניות ורדודות כי כל מה שדרוש כדי להצליח בהן הוא מצג עיניים.

זו הנקודה המעניינת שעולה בין הפרקים. לא השאלה של אישה אחת או אחרת, אלא הדרך שבה הרמאות של אנה חושפת את הרמאות של העולמות שהיא מצליחה להונות בהם. היא חושפת עד כמה הם רדודים וחלולים ועדיין זוכים לשלוט בנארטיב, בסיפור ובחיים של רבות מאיתנו. הכוח של הסיפור של אנה לא טמון בהיותה אדם מוסרי או ראוי להערצה, אלא בכך שהיא מבהירה עד כמה כל מי שאנו רגילות לחשוב עליהם כראויים להערצה נמצאים שם בגלל המבנה החברתי שמונע מאחרות להצליח ולעשות דברים בעלי משמעות.

ג'וליה גארנר כאנה, תמונה: נטפליקס

עדיין, הסדרה דואגת גם להבהיר שאי השיוויון הזה לא משפיע על כולם באופן דומה. לצד ההשראה שהחברות של אנה שואבות ממנה, התגובות השונות שלהן לגילוי זהותה האמיתית משקפות שוב מה אפשרי ולמי. נף, החברה הכי טובה של אנה ואחת הדמויות הכי חיוביות בסדרה, עומדת לצידה ויהי מה. בסוף היא מחליטה לנטוש את עבודתה כדי לנסות להיות במאית קולנוע. מחד, נראה שהמפגש עם אנה עזר לה לרדוף אחרי חלומותיה. מנגד, ברור שהמרדף הזה יהיה קשה כפליים עבורה, אישה שחורה וכזו שלא מוכנה להתפשר על העקרונות שלה.

הדמות של רייצ׳ל, החברה שאנה רימתה וגרמה לה לשלם מאות אלפי שקלים על טיול משותף למרוקו, מוצגת בצורה יותר שלילית ולעיתים בעייתית. בניגוד לאנה, שההתעקשות שלה על החלום שלה מוצגת לרגעים כמעוררת השראה, ההתעקשות של רייצ׳ל לקבל את הכסף שלה בחזרה מוצגת ככפיות טובה. ברגעים האלה הסדרה לא מצליחה להציג תמונה מורכבת דיה, היא הופכת את רייצ׳ל לבכיינית מעצבנת וקטנונית אבל לא מציגה את העמדה של רייצ׳ל, שבניגוד לקורבנותיה האחרים של אנה, סבלה לא מעט מהרמאויות שלה.

כשהחברה מכניסה אותנו לקופסאות, להמציא את עצמנו היא דרך של התנגדות

המקום בו הסדרה באמת מאבדת מעט מהחדות שלה הוא לקראת הסוף וביחסה לאנה עצמה. אנה בסופו של דבר נותרת כתעלומה, אולי בכוונה. אנחנו לא יודעות אם היא שפויה ועד כמה. האם היא מתחרטת על מעשיה או באמת מחויבת למטרה עד כדי שלא היה אכפת לה להגיע לבית הכלא? האם אנחנו אמורות לרחם עליה, לשנוא אותה או להעריץ אותה? אולי השאלה הזו לא אמורה לקבל תשובה, רק כאשר היא נותרת פתוחה נותר מקום לספר איזה סיפור שאנחנו רוצות.

בסופו של דבר כמעט כל המעורבים בסיפור הרוויחו, לפחות כלכלית. אנה עצמה שהתה 4 שנים בכלא וגורשה מארה״ב אבל קיבלה מאות אלפי דולרים מנטפליקס על הזכויות לסיפור שלה והיום נמצאת במהלך צילומי סדרה דוקומנטרית על חייה. העיתונאית שעל דמותה מבוססת ויויאן כתבה ספר על הנושא והפכה לסלבריטאית בפני עצמה, כך גם החברות של אנה ועורך הדין שלה.

האם זה אומר שאנה עשתה את הדבר הנכון? או שהיא אייקון פמיניסטי של הצלחה? לדעתי לא. אבל מה שהסיפור של אנה והסיקור שלו מבהירים הוא את הכוח שטמון ביכולת לספר את הסיפור של עצמך. מול חברה שמכניסה אותנו כל הזמן לקופסאות, היכולת להמציא את עצמנו, בכתב ובמציאות, היא דרך של התנגדות, היא דרך לדמיין אלטרנטיבות לעצמנו ולעולם.

אנה סורוקין היא לא אייקון פמיניסטי אבל הסיפור שלה הוא סיפור על האפשרויות המועטות שיש לנשים ולמי שלא נמצאים בראש הפירמידה החברתית. במובן הזה הוא סיפור פמיניסטי כי הוא חושף את המגבלות שאנו מתמודדות איתן ומעודד אותנו לפרוץ אותן.

לקריאת ביקורות נוספות על סדרות בנטפליקס לחצו כאן

תמונות מהסדרה "להמציא את אנה": נטפליקס

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: