"מוקסי" בנטפליקס: העבר, ההווה או העתיד של הפמיניזם?

מאת: איב ינג

"מוקסי" בנטפליקס (Moxie) שוחרר בשבוע שעבר והסרט נפתח בתיכון שמלא בסקסיזם אגבי יומיומי. ראו ערך שחקן הפוטבול מיצ'ל, שמוציא לאור פעם בשנה רשימה שבה הוא מסווג את התלמידות בבית הספר, עם קטגוריות כמו "הציצי הכי יפה" ו"הזיון הכי טוב". לצד שחקני פוטבול שוביניסטים נמצא שם גם מורים לא קשובים ומנהלת שמתעלמת מדיווחים על הטרדות – בגלל שלמי יש כוח לניירת?

אבל כשתלמידה חדשה, לוסי שמה, מגיעה לתיכון – היא מתעמתת כמעט מיד עם מיצ'ל. הוא מחליט להתעלל בה, מפרסם את הרשימה שלו ומכנה אותה הקאנט (כינוי גנאי רציני נגד נשים בארה"ב) של התיכון. ויויאן, הגיבורה  של הסרט מייעצת ללוסי להוריד את הראש כי מיצ'ל "סתם מעצבן". אבל לוסי מביאה איתה רוח חדשה ומשיבה לויויאן ש"לפעמים מעצבן זה לא רק מעצבן" ושמיצ'ל מסוכן.

מכאן, זוהי ההתעוררות הפמיניסטית של ויויאן שמניעה את העלילה. רמות התסכול וחוסר האונים שלה עולות והיא מכינה מגזין משלה ובו ביקורת על הסקסיזם בבית ספרה וקריאה לפעולה למי שמסכימה איתה. היא מפזרת את המגזין בשירותי הבנות בית הספר ומכנה אותו "מוקסי"  -מילה שפירושה גם אנרגיה וגם אומץ וידע. כתוצאה, ובלי כוונה, היא יוצרת קבוצה באותו השם של נשים שרוצות להילחם בפטריארכיה הבית ספרית.

במציאות של "מוקסי" בנטפליקס, כמו בעולם האמיתי, למרות השיח הציבורי הגדל סביב סוגיות נשיות ופמיניזם – ה"ציבור הרחב" מטיל לפעמים ספק בהנחות היסוד של המאבק. למשל, שקיימת בכלל בעיה של היעדר שוויון מגדרי או של סקסיזם, שנדרש שינוי או שמגיע לנשים מעמד שווה לזה של גברים. הספקות האלו בקיום ובעומק הבעיה יוצרים אצל הנערות תסכול וחוסר בטחון, אבל גם הנעה לפעולה וליצירת "מוקסי". וזה גורם לסרט להרגיש אמיתי.

ההתייחסות של "מוקסי" לבעיות החשובות והאמיתיות שיחס סקסיסטי גורם לנשים מזכירה לנו, הצופות, שהחוויות שלנו אמיתיות וחשובות. וכשהסרט מציג את המתח שקיים בין הידיעה שלנו כנשים שיש בעיה לבין הקושי לשנות כשרבים טוענים שהכול בסדר: אנחנו מקבלות אישור לכך שהמתח הזה הגיוני ואמיתי גם בחיים שלנו.

עוד דור שהולך לצבא: הילדות של הפמיניסטיות הגיעו לתיכון

ההצלחה הכי יפה והכי נוראית של הסרט היא ההקבלה שהוא עושה בין הפמיניזם של הדור הצעיר לפמיניזם של האמהות של דור זה. מוקסי מדגיש כמה תהליכים פמיניסטים לא הצליחו להתקדם בין הדורות וכמה אנחנו נאלצות להילחם את אותן המלחמות של הדורות לפנינו.

הסרט מזכיר את השלטים עם האמירה שניתן לראות בהפגנות רבות של נשים למען זכויות נשים – "אני לא מאמינה שאני עוד צריכה להפגין נגד החרא הזה."

הרעיון ל"מוקסי" מגיעה לויויאן כשהיא מוצאת בבית "זינים" (קיצור של מגזין) של אמא שלה – ספרונים קצרים עם כתבות פמיניסטיות. הלקחים שויויאן מפיקה ישר מהחוויות של אימה. העובדה שויויאן משתמשת במגזינים הפמיניסטים של אמא שלה משנות ה90, וההבנה בין המורים הגברים מהדור הקודם והתלמידים השוביניסטים, מחזקים את ההקבלות של הסרט והלקח הכי קשה שלו: אנחנו לא ממש מתקדמות.

בסצנה שאפשר למצמץ ולפספס, איימי פוהלר, שמשחקת את אימה של ויויאן וגם הפיקה את הסרט, רואה חדשות על תנועת מי טו ועל נשים במדעי המחשב ומשחררת אנחה מלאה בעייפות הגובלת על ייאוש. המסר ברור, פעילה פמיניסטית מבוגרת מביטה על העולם ורואה שהמהפכה לא הושלמה ואולי גם לא התקדמה כל כך.

הצד היותר אופטימי של ההקבלות שמוקסי מייצרת זה התזכורת שיש דורות שלמים של נשים שנלחמות יחד ולומדות אחת מהשנייה. הדגש שהסרט שם על הלמידה של ויויאן מאימה וההשראה שאמא של ויויאן שואבת ממנה מצליח לתת קמצוץ של תקווה.

"מוקסי" בנטפליקס אינה עיוורת צבעים: פמיניזם ופריווילגיה   

איפה ש"מוקסי" כן מראה לנו התקדמות היא בתוך הפמיניזם, בתהליכים הפנימיים בתנועה. הסרט מראה קבוצה של נשים צעירות ממוצאים שונים לגמרי, כולן עם רקע שונה, נטייה מינית שונה ומכשולים שונים, עובדות ביחד ותומכות אחת בשנייה כדי לקדם את עצמן ואת מה שנכון. המפיקים ליהקו אישה טרנסג'נדרית כדי לשחק אישה טרנסג'נדרית ודואגת שתהיה ייצוג של אישה עם מוגבלות פיזית, למרות שהדמות הזאת, בצורה מאכזבת, לא מאוד בולטת. המסר ברור: "מוקסי" הוא סרט שמנסה להתייחס לחוסר ההצטלבותיות של גלי הפמיניזם הקודמים.

"מוקסי"  גם מזכיר לנו שלמאבק הפמיניסטי יש צורות רבות ולגיטימיות, וזה מתבטא בדמותה של קלאודיה, החברה הכי טובה של ויויאן. כבת למהגרים, קלאודיה לא תומכת בהתחלה במאבק הפמיניסטי של ויויאן. בשלב מסוים היא מצטרפת למאבק, אבל רק אחרי שהיא מדגישה לויויאן שהיא חייבת לעשות את זה בדרך שלה, ומסבירה לה שכנערה לבנה יש דברים שויויאן לא יכולה להבין.

הסרט נותן מקום לעובדה שאקטיביזם פמיניסטי הוא פריבילגיה – אמה של קלאודיה הקריבה כדי להביא אותה לארה"ב , וזה אומר שקלאודיה לא יכולה לקחת סיכונים כמו ויויאן. "מוקסי" לא מפחד להגיד לנו שיש דברים שלבנים יכולים לעשות ושאנשים שאינם לבנים לא יכולים. ושאסור לנו לשכוח את זה או לשפוט את המעשים של נשים שלא נראים לנו פמיניסטיות מספיק.

החזון של הדור הבא: איך נראה גבר בעל ברית?

עוד עלילה שאהבתי בסרט קשורה לשאלה "מהו גבר בן ברית במאבק הפמיניסטי?", בסרט, ויויאן מפתחת קשר עם סת', תלמיד בכיתה שלה שתומך בויויאן ובפעילות שלה. הוא מבין מדוע לפעמים משאבים מסוימים צריכים להגיע קודם לנשים, ויודע שההשתתפות שלו כגבר הוא שונה מהשתתפות נשית בפעילויות של מוקסי.

סת' לא מנסה לשלוט במאבק של "מוקסי", לקחת עליה בעלות או להנהיג אותה. הוא לא מפחד מהתנהגות שיכולה לגרום לאחרים לחשוב שהוא לא הדמות ה"גברית" במערכת היחסים. ויויאן אומרת לו שהוא "באמת מסתכל" עליה, וזאת התחושה לאורך כל הסרט.

בסופו, הסרט "מזייף" לי מעט לכמה דקות. כנראה שבעקבות ההשראה מ"מוקסי" אחת מהתלמידות מתוודה בפני כל התיכון שאנסו אותה, לאחר שהתעקשה לשמור על אנונימיות לאורך הסרט. בעיניי הוידוי הפתאומי והפומבי לא טופל נכון בסרט. אולי היוצרים התכוונו לומר ש"מי שמספרת בפומבי על הפגיעה שעברה היא גיבורה", וזה נכון. אבל הסרט משדר בעיניי מסר של "ככה צריך לעשות". אני לא מסכימה עם זה. לכל נפגעת יש את השיקולים שלה לגבי אם לדווח ומתי, ואם בפרטיות או בגלוי. ולא לעניין לקדם דרך אחת יותר מאחרות.

הדחיפה לכיוון של וידוי פומבי מחוזקת גם בכך שבסצנה התלמידים האחרים מיד מאמינים למתלוננת. זה מסר מעניין. מצד אחד זה לא מה שקורה ברוב המקרים. ומצד שני, הסצנה מנרמלת אמונה במתלוננות, וזה מצוין.

בדקות האחרונות של הסרט, הדמות של פהולר זוכה לראות את מה שביתה ויויאן עשתה, את המהלכים הגדולים שהתחילה בבית ספרה. יש פה רגע של אור בסרט, כשהתקווה חוזרת לפמיניסטית המבוגרת שמוקדם יותר בהתה בייאוש במצב. שם אפשר לראות את הצד היפה יותר באריכות הימים של האקטיביזם הפמיניסטי, ההשראה והתמיכה הבין-דורית.

ולסיכום, "מוקסי" בנטפליקס מצליח להיות סרט כיף, מרים, מרגש ונכון (רוב הזמן) למרות העברת מסר עצוב להפליא שאולי לא עלינו המלאכה לגמור.

לביקורות מסך נוספות על סדרות נטפליקס לחצו כאן

תמונות מהסרט "מוקסי" בנטפליקס: נטפליקס