מאת: הדר גינזבורג
***ספוילרים ל"עושות כותרות"***
כל דבר שנכתב על הסדרה "עושות כותרות", כלל את ההסתייגות על כך ש"היא לא מציאותית". הפתרון – צפו בה כאילו היא הצעה למציאות, אפשרות למציאות שיכולה להיות לנו. מציאות שמגיע לנו לחיות.
כמו הרבה סדרות "קלילות" שיצאו בזמן האחרון (ע"ע ברידג'רטון ואמילי בפריז), גם על "עושות כותרות" (ובאנגלית The Bold Type), נכתב שהיא מהנה ושטחית במידה. היא גם מושווית ל"סקס והעיר הגדולה", בעיקר בכמה שהיא לא מציאותית. כל הדברים האלו הם, כמובן, נכונים. אבל אני, כצופה שחיה את חיי בחברה פטריארכלית והיררכית, נהניתי מאוד לצפות בה דווקא בגלל שהיא אינה מציאותית.
כצופה, רציתי לחיות בעולם של "עושות כותרות", ולא רק כי הן זוהרות חטובות ויפות: בתוך חוסר הודאות הקיומי והייאוש שתוקף אותי למול מצב החברה שלנו, "עושות כותרות" גרמה לי להרגיש שיש חלופה. היא נתנה לי כוח לדמיין מציאות אלטרנטיבית במגוון אספקטים חברתיים, וגרמה לי לרצות שכולנו נצפה בה ונשתתף ביצירת מציאות כזו.
נשמע גדול ויומרני? תנו לי כמה דקות לשכנע אתכם.ן
מקום העבודה
מי מאיתנו לא זוכרת את מירנדה פריסטלי (האלמותית, בגילומה של מריל סטריפ) מ"השטן לובשת פראדה", שלא רק רצתה שתעבדי קשה בשבילה תוך התעלמות מוחלטת של חייך האישיים ותחומי העניין שלך, גם רצתה שתהי אופנתית ורזה (מאוד). בניגוד מוחלט אליה, ג'קלין קרלייל (בגילומה של מלורה הארדין הנפלאה), העורכת הראשית של מגזין סקרלט בו עובדות שלושת הגיבורות שלנו, מדרבנת אותן להיות קשובות לעצמן ולהעז לפרוץ את הגבולות של עצמן.
ג'קלין יוצרת סביבת עבודה בה אפשר וכדאי להעז להיות פגיעות ולהחשף, כי יש בכך כוח. והיא עושה זאת גם דרך מערכות היחסים שלה עם העובדים והעובדות וגם דרך הדוגמה שהיא נותנת להן ובאווירה שהיא יוצרת.
היא מחזיקה בתפיסה שכבר תופסת יותר מקום בשיח הציבורי ומשתקפת לנו מהמסכים השונים. אבל שבוסית קשוחה ודורשת תחזיק בה? זה כבר שלב חדש. אותנו חינכו שהבוס רוצה שתעשי דברים כמו שהיא/הוא רוצה, לא אכפת לו.לה מהעניינים האישיים שלך, ובטח שלא חושב.ת שאם תתמודדי ותדברי עליהם זה יהפוך אותך לעובדת טובה יותר.
אז ג'קלין כנראה לא מייצגת את הרוב, אבל היא מציבה רף נכון ואנושי לאיך מעסיק/ה יכולה להיות, וזה נותן לי כוח, מחזק את האמונה שלי שאם אביא את עצמי יותר למקום העבודה, זה יקדם אותי כבת אדם, כאישה, ועובדת. כולנו צריכות דמות סמכותית שאנחנו יכולות להתייעץ איתה, שתיתן לנו הכוונה כשאנחנו מרגישות אבודות (ולי באופן אישי זה קורה הרבה). אני מאמינה שזו מערכת יחסים שחשוב שתהיה לנו עם המעסיק.ה שלנו, ושזה דבר שראוי לשאוף אליו.
דור ה Y
האנה, דמותה של לנה דנהאם בסדרה "בנות", רצתה להיות קולו של דור, וככזו היא בחרה לומר "לא אכפת לי מכלום, אבל יש לי דעה על כל דבר". ואפשר לומר שזה מה שרבים חושבים על דור ה Y, המילניאלים: מרוכזים בעצמם, מפונקים, מובילי האינדבידואליות החברתית, מתייחסים אל עצמם כאל פרויקט עיצוב. אבל האמת הרבה יותר מורכבת. המילינאלים מחפשים קשר ומשמעות, רוצים ורוצות לעבוד בעבודה בעלת משמעות חברתית ומחפשים ליצור קהילות, גם אם וירטואליות.
הגיבורות ב"עושות כותרות" משקפות לנו את זה. כמעט בכל בחירה מקצועית ואישית שהן עושות הן לוקחות בחשבון את המשמעויות החברתיות ואת ההשפעה החברתית של הפעולה שלהן. הבחירות שלהן מונעות כמעט תמיד מתוך רצון עז לשחרר מעליהן שנים של דיכוי, ולעודד נשים אחרות לפעול באותו אופן. ובכך נותנות לנו השראה להיות כאלו בעצמנו, להיות נשים שמבינות שהאישי הוא הפוליטי, והבחירות שלנו יכולות לשנות את השיח החברתי, ובכך את החברה.
גבריות מיטיבה
צמד המילים האלו מרגיש לפעמים כדבר והיפוכו, אבל "עושות כותרות" מציגה לנו גברים אחרים – כאלו שמעוניינים להרים לך ושלא הופכים אותך לרכוש שלהם. הגברים בסדרה לוקחים אחריות על המעשים שלהם גם בתוך מה שקרוי "התחום האפור", הם לא מפחדים לדבר על הרגשות שלהם, והם שמים במקום הראשון את הצרכים של האישה שאיתם
זה נשמע כמעט פיקטיבי, אבל אני יודעת שיש כמה גברים כאלו (חיה את חיי עם אחד כזה), ואני מאמינה שאם גברים (ונשים) יראו יותר דמויות גבריות כאלו על המסך, יהיה קל יותר לקבל דוגמא ומודלים לחיקוי שישפיעו על גברים במציאות.
חברויות אינטימיות ולא שיפוטיות
מרכז הסדרה הוא הקשר בין הגיבורות – ג'יין סלואן (קייטי סטיבנס), סאטון בריידי (מייגן פיי) וקאט אדיסון (עיישה דיי). הסדרה משתתפת בתנועה לשינוי הייצוג של חברות נשית על המסך – אם פעם נשים הוצגו בעיקר כמתחרות, יותר ויותר אנו רואות אותן תומכות זו בזו.
"עושות כותרות" לוקחת אותנו צעד קדימה, עם עומק ההיחשפות והאינטימיות שקיימים בין שלושת הגיבורות האלו. קאט מוציאה ביצה יונית מהפות של ג'יין אחרי שזו ניסתה להבין למה עוד לא חוותה אורגזמה; סאטון חושפת את בפני החברות את הקשר המורכב עם אימה והן עוזרות לה להתמודד ולשקם את מערכת היחסים; החברות תומכות בכל צעד במסע של קאט ליציאה מהארון. שוב ושוב הן מעודדות זו את זו לקחת סיכונים ולהאמין בכוח שלהן, מחבקות ומברכות על כל גילוי של פגיעות.
לכמה מאיתנו יש מערכות יחסים כאלו בחייהן? לא הרבה. לא מספיק. כמה מאיתנו מתביישות לספר דברים לחברה הכי טובה שלהן? יותר מדי. הסדרה מציגה חברות עמוקה עם איזון בין חוסר שיפוטיות וחמלה ובין הזמנה לאומץ ולחשיפה מיטיבה. מגיע לכולנו חברויות כאלו, ואנחנו יכולות לדרוש מעצמנו ומהחברות שלנו לחקות את מה שקיים ב"עושות כותרות".
פמיניזם
בעיניי, לסדרה יש מסר פמיניסטי מובהק, אבל היא גם מערערת על ההנחות המסורתיות שלנו לגבי איך נראית פמיניסטית. זה לא בהכרח עובר חלק בגרון – הרעיון שמגזין אופנה (שבבסיסה היא מכשיר לדיכוי נשים) ישמש כשופר פמיניסטי. "אפילו" בחוגים פמיניסטיים מסוימים הרעיון שפמיניזם נראה אחרת אצל כל אישה עדיין נשמע שגוי.
השמצות ורכילות
מדובר באספקט שהוא חלק בלתי נפרד מהחוויה החברתית שלנו, אבל לא קיים בסדרה. הנשים כמעט לא מרכלות, לא משמיצות, אפילו לא יורדות על אקסים. בפעמיים בהן יש מקרה של השמצה, הדבר סופג ביקורת כמעט מיידית ולא נמשך מעבר לפרק. זה לא שהן לא מדברות על מישהו שעיצבן אותן או הכאיב להן: הן פשוט מראות לנו שאין סיבה לרכל ולהשמיץ בשביל לעשות את זה.
זו בחירה אמנותית שמכריחה אותנו כצופים וצופות להחליט בעצמנו מה דעתנו על כל דמות (כי אם לא יורדים על אף אחד, אז איך נדע את לשנוא?). היא גם מאפשרת לנו הצצה לעולם בלי עלבון וביוש, והוא מתגלה ככזה בו אנשים בהכרח יעזו ויצליחו יותר להיות אותנטיים ולבחור בחירות שייטיבו עם חייהם. איזה עולם נפלא זה יכול להיות.
התמודדויות מורכבות
רשימת הנושאים שהסדרה עוסקת בהם ארוכה ביותר: נשאות של גן סרטן השד (BRACA); יחסי מרות; אחזקת נשק; הפלות; אי רצון להביא ילדים; בגידה; פריבילגיות ויחסי כוח ועוד ועוד ועוד. חלק מהמורכבויות האלו נפתרות בקלות ובשטחיות יחסית, וחלקן ממש לא. במיוחד אציין את ההתמודדות של ג'יין עם היותה נשאית של גן ה BRCA, את מערכת היחסים של ריצ'רד וסאטון, את הקושי של ג'יין לשהות בכישלון.
יש בסדרה כמה דיאלוגים שאני מרגישה שחיכיתי כל חיי לראות על מסך הטלוויזיה. כולנו הרי יודעות שאם בן הזוג בגד בך זה לא תמיד כזה פשוט לקום וללכת, ואולי זה אפילו לא הדבר הנכון לעשות. והגיע הזמן לראות גם את זה.
כמובן שגם המציאות האוטופית בסדרה לוקה בחסר :–דמויות חטובות ללא שיער גוף, סוגיות נפשיות וחברתיות שנפתרות בקלות לא ריאלית, ייצוג נמוך מדי של א.נשים על הקשת הטרנסית, ועוד. ואין ספק שגם הסוגיות המורכבות המוצגות בסדרה נפתרות לעיתים בשטחיות מסוימת. ועדיין, אני נוצרת את רגעי הצפייה בהם אמרתי לעצמי "זה לא רק שאני רוצה שככה החיים שלי יראו, ככה אני רוצה שהחברה שלנו תראה".
"עושות כותרות" היא לא רק דרמה קלילה או אסקפיזם מהנה עבורי. היא גם מייצרת עולם בו אני מקווה שכולנו נחיה, ואם אפשר – לא בעתיד הרחוק מדי.
לקריאת סקירות מסך נוספות על סדרות של נטפליקס לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: ויקימדיה
תגובה אחת
מילים חשובות. כצופה בסדרה אכן רגש הציניות עלה בי לא פעם. אבל אני יכול לגמרי להתחבר לתפיסה שכדי לייצר שינוי עמוק חייבים לתת לנו דימויים מוחשיים, שימוש טוב ונכון במדיה בעיני.