אלימות במשפחה מתחילה מהמונח עצמו

ענת נרקיס

קרל מרקס אמר שההוויה קובעת את התודעה, ובכן, כך גם השפה בה אנחנו משתמשות/ים; זאת הדרך שבה התודעה שלנו מתווכת עבור הכרתנו את העולם שבחוץ. אלא ששפה היא לרוב שקופה עבורנו, אנחנו אפילו לא חושבות/ים עליה ועל הכוח העצום שיש לה על האופן שבו אנחנו חוות/ים את העולם (כמו בדוגמא הקלאסית של השימוש ה"מובן מאליו" בלשון זכר לפניה ברבים).

נתחיל במילה "אלימות"; אלימות היא סוג של קונספט כללי ומופשט, כמו למשל "אהבה", "תרבות", "תודעה" וכדומה. כשאנחנו אומרות/ים "טרור פלסטיני" יש בכך מיקוד ברור וקונקרטי של הדבר: אנחנו מבינות/ים מיד כי מדובר בפעולות אלימות כלפי ישראלים המבוצעות בידי פלסטינים. לעומת זאת כאשר אנחנו אומרות/ים "אלימות", הכלליות של המושג הופכת אותו לתופעה לא קונקרטית, שלא ברור מי מבצע אותה ומי סובל ממנה.

כלומר ה"אלימות" נחווית כסוג של תופעה כללית בעולם, מסוג תופעות הטבע המשונות המופיעות לפתע, שאין לנו כל שליטה, ידע והשפעה עליהן. דוגמת התפרצות מגיפה, שרב כבד או צונאמי. קמפיין של משרד הרווחה מלפני שנתיים מדגים זאת היטב במילים: "נתקלתם במקרה אלימות במשפחה? חייגו 118". באותו אופן היה ניתן לכתוב: 'נתקלתם (בלשון זכר כמובן) בנמר משוטט, בבולען או בעץ שנפל על הכביש? חייגו 118', שנדע.

"אלימות" היא מילה שמנטרלת אחריות   

וזוהי בדיוק האלימות שמסתתרת מאחורי המילה "אלימות": משום שבהפיכתה לכוח טבע שצץ משום מקום, המדינה והחברה מסירות ממנה את אחריותן ובכך נותנות את הסכמתן דה-פקטו לעצם המעשה.

זהו "מוסר האדונים" שהפילוסוף פרידריך ניטשה מדבר עליו; עולם ערכי שאין בו "good" ו-"evil" אלא כזה שיש בו רק "טוב" ו"רע (פחות טוב)". ולמי? לאדון עצמו.

בעולם כזה האדונים הם טובים מתוקף היותם חזקים ושולטים, וכל היתר הם "רעים", למה? כי הם פשוט פחות חזקים, ולפיכך כפופים למעשיו, לחוקיו ולשרירות ליבו של האדון. מעשיהם וחוקיהם של האדונים נתפסים כסוג של "תופעות" שהן א-פרסונאליות (מהסוג שניטשה מציין בביטוי: “ ‘IT’ is raining”), שלא "הגיוני" ונהוג בכלל להרהר ולחקור אודותיהן. כך, כשם שגשם פשוט "יורד" האלימות פשוט "מכה".

החברה הישראלית מחזיקה באופן מובהק במוסר אדונים שכזה, אשר נותן לה הכשר לבצע פעולות אלימות רבות, הן כלפי הנתינים שבשליטתה והן כלפי אזרחים ישראלים, בעיקר ערבים אך לא רק.

ה"אלימות במשפחה" מתרכבת היטב במערכת הערכית הזאת ואף משרתת אותה: היא מדגימה לעילא את עיקרון ה"כל דְּאַלִּים גָּבַר" (כל החזק – גובר) ומעצימה את ההתפוררות החברתית שהמשטר מעוניין לקדם, על מנת לנצלה כדי להשליט את חוקיו האלימים.

ניסיון העבר מוכיח כי כאשר חברה ושלטונה מעוניינים לבער תופעות חברתיות רווחות ככל שתהיינה, הנתפסות כשליליות מבחינה מוסרית, הם מצליחים בכך גם אם הדבר מצריך מאבק ממושך והקצאת משאבים רבים. ראו למשל דוגמאות היסטוריות כמו עבדות, פוליגמיה, או במידה רבה הכאת ילדים כשגרה חינוכית. וראה זה פלא, דווקא את ה"אלימות במשפחה" לא מצליחים להכחיד. נהפוך הוא, נדמה שהיא עולה ופורחת משנה לשנה.

"משפחה" כמכבסת מילים

נעבור עכשיו למילה "במשפחה": בהתאמה לתפיסתה הערכית של "האלימות במשפחה" כתופעת טבע אבסטרקטית המכה אקראית, אין זה מקרי שהמילה "במשפחה" אף היא שומרת על עמימות ואינה נותנת לנו כל אינדיקציה לגבי זהות התוקף וזהות המותקף, אף שאנו יודעות/ים בבירור מיהם.ן.

בשפה העברית שנוצקה מחדש ושחידשה ומחדשת בדינמיות מילים כה רבות, גם שימורה של המילה הנתעבת "בעל" אינו מקרי: בעל הוא האדון והבעלים של רכושו, והוא רשאי מתוקף כך לעשות בהם כרצונו.

כאשר חברה מחזיקה במילה עם ערך חברתי ותרבותי כה חשוב, היא מצהירה באופן סמוי על הסכמתה למשמעותה, אחרת המילה היתה משתנה (ראו למשל את מאבקם המוצלח של ה"מתיישבים" לכנותם כך ולא "מתנחלים", או את הוצאתן מחוץ לתחום של מילים גזעניות פוגעניות כמו "כושים", "ערסים" ודומותיהן).

אלימות מגדרית ורצח נשים בישראל

כאן איפוא גרה בכיף "משפחה", שיש בה "בעל", יש בה אישה, יש בה ילדים, ויש בה גם "אלימות". ומאחר וכל משפחה היא יחידה בדידה בפני עצמה, יהיה לנו (או למשטרה או לרשויות) קצת קשה "להיתקל" ב"אלימות" שגרה שם בבית, לא?

לעומת זאת, לו היו קוראים לדבר בשמו: אלימות גברית נגד נשים, המשמעות בתוך הסמנטיקה עצמה היתה שמדובר בתופעה חברתית רחבה (ולא היה צורך להסביר זאת שוב ושוב – עצם ההזדקקות להסבר מוכיחה שיש משהו בביטוי המצמצם וממזער אותה).

יתירה על כך, הרי אותה תופעה המסומנת בידי המונח "אלימות במשפחה" אינה באמת כוללת רק אלימות בתוך המשפחה אלא מתבטאת פעמים רבות באלימות של גברים כלפי חברותיהן ובנות זוגן. למעשה, עצם השימוש באלימות הפיזית מחזק בכך את מעמדם של הגברים כאדונים –חזקים ואקטיביים, בעוד שהנשים הופכות בכך להיות האובייקט הסביל והכפוף לחוקיהם.

האם קיים "מין בהסכמה"?

הדבר משתקף גם למשל במונח המשפטי המעוות והמתעתע לא פחות: "מין בהסכמה". בואו נחשוב גם על זה רגע: מה זה בעצם אומר? המשמעות היא שיש מי שרוצה ופועל (בפועל: גברים), ויש מי שפסיבי ו"מסכים" למעשים שיעשו בו (בפועל: נשים). כלומר, החברה נותנת גם כאן תוקף וצידוק לאקט אלים, שבו מספיק רצונו של צד אחד (גברים) ו"הסכמתו" (שלא מתוך רצון, תשוקה או חשק) של הצד השני (נשים). ותודות לספי רכלבסקי המצוין שכותב על כך כבר שנים.

"המבקש להיות אדון על החלש גם ממנו: זה העונג היחיד שאינו מוכן לוותר עליו" אומר ניטשה. "מופתעים" ו"לומדים את המקרה" בכל פעם מחדש – השלטון והחברה אינם מוכנים לוותר על מוסר האדונים ההיררכי שלהם.

באגדה הידועה "עוּץ לי גוּץ לי", הרגע בו קראה האם האומללה לגמד המרושע בשמו האמיתי היה הרגע בו הוחזרו לה הן בנה והן השליטה בחייה, שהוכתבו עד כה בידי גחמותיהם של אדונים: אביה ומלכו.

זוהי העת שבה גם עלינו לקרוא לדברים בשמם האמיתי, לנפץ את הביטוי הרעיל "אלימות במשפחה" ולתקן את המערכת הערכית שעליו הוא נשען, שכן, כפי שממשיך ניטשה ואומר: "מי שכורח לו להיות יוצר במלכות של טוב ורע – כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים".

לכתבות נוספות על אלימות במשפחה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה:  Gerd Altmann from Pixabay