ביטחוניסטית מזרח תיכונית #3

בשבוע בו אנחנו מקבלות (סוף סוף ובאיחור) הכרה בינלאומית לנושא הטרור המגדרי של חמאס כלפי נשים ישראליות, נזכרתי בשאנל מילר.

שאנל מילר, צעירה אמריקאית מקליפורניה שכשהייתה בת 22, עבדה למחייתה בפאלו אלטו, עיירת עמק הסיליקון, הסמוכה לאוניברסיטת "סטנפורד" היוקרתית. מילר גרה אצל הוריה ביחד עם אחותה טיפאני. בסוף שבוע רגיל למדי, היא הצטרפה להזמנה של אחותה וחברותיה ונסעה איתן למסיבה בסטנפורד. הן רקדו, שתו ונהנו.

זה היה הזיכרון האחרון שלה כשהתעוררה בחדר בבית חולים, כשאור פלורוסנט בוהק מסנוור אותה ולצידה עומדים שני גברים: שוטר במדים ואדם נוסף, שהציג עצמו כדיקן של אוניברסיטת סטנפורד. השוטר במדים שאל אותה אם היא בסדר ומה שמה. דיקן סטנפורד שאל אם יש מישהו שהם יכולים לקרוא לו ולעדכן שהיא כאן. "איפה כאן?" שואלת מילר והשוטר מספר לה שהיא שוהה כעת בבית החולים "סטנפורד", אחרי שככל הנראה הותקפה מינית במהלך הלילה. "אני צמאה וחייבת לשירותים", היא אומרת וקמה. אז היא מגלה שהשמלה האפורה שלבשה בלילה הקודם כבר לא עליה. השוטר מבקש שתמתין לפני שהולכת לשירותים, כי כנראה שיצטרכו ממנה דגימת שתן. כשמילר מתרוממת מהמיטה, היא מרגישה כאב חד בראשה, כשהיא ממששת את המקום, היא מוצאת זרדים ועלים ובשיערה.

"בתוכי חשתי רגיעה ממיתה. אוקיינוס אפל, שטוח וקר", תספר אחר כך. "ואז הגיעה הבעתה. הרגשתי נחשול פנימי גואה בתוכי, אבל מבחוץ הראיתי רק אדווה. פאניקה היא כמו דג – מגיחה בעוצמה ושוברת את האוויר, ואז שוב מגיעה דומיה". הדיקן מעדכן אותה כי אחותה יודעת שהיא כאן ומגיש לה את כרטיס הביקור שלו – "אם צריך משהו, אל תהססי", הוסיף. ועזב.

נוכחותו המוזרה של דיקן האוניברסיטה התבהרה למילר מאוחר יותר, כשגילתה שבין הזיכרון האחרון שלה מהמסיבה, לבין התעוררותה בבית החולים, שני סטודנטים שבדים, זרים, בסטנפורד, ראו מחזה לא רגיל על המדשאה מחוץ למסיבה: גבר תוקף מינית אישה שאינה בהכרה. הם נאבקו בו, עצרו את המעשה ועיכבו אותו עד הגעתם של המשטרה ושירותי ההצלה.

השיעור האחרון

האונס בסטנפורד

הסטודנט התוקף היה ברוק טרנר, שחיין מצטיין מאוניברסיטת סטנפורד וחבר בנבחרת האתלטיקה של האוניברסיטה. בתוך ההלם על המסיבה שהשתבשה, הזיכרון שנמחק (תופעת לוואי של טראומה קשה) והתקיפה המינית שעברה, גילתה מילר שהיא כלי במשחק חדש, בו יש אנס שהוא סטודנט ואתלט מצטיין בן 19, עם משפחה חזקה שתכננה לו עתיד מזהיר, אוניברסיטה יוקרתית שמנסה לשמור על המוניטין שלה, והיא – בחורה צעירה, אמריקאית ממוצא סיני, קרבן אונס, שאינה סטודנטית באוניברסיטת סטנפורד.

במשפט, שהתפרסם כמשפט "האונס בסטנפורד", עברה מילר מסע השחרה. המסע התמקד בכך ששתתה בביתה טרם המסיבה ולכן איבדה הכרה מרוב שכרות, בכך שהיא מבוגרת מהתוקף, בכך שיש לה חבר ומה בכלל עשתה עם בחור צעיר ממנה במסיבת אחווה ועוד ועוד.

משפט האונס מסטנפורד היה באור הזרקורים בתקשורת האמריקאית בשנים 2015-2016. במהלכו, נשבר אחד העדים למעשה והחל לבכות. החזרה לפרטי האירוע שהיה עד לו באותו לילה שברה אותו. אך על אף העדויות הקשות, ההגנה לא הפסיקה לערער על העובדות, לבנות נרטיביים המאשימים את הקורבן ואת משפחתה, להלל את התוקף ולנרמל את המעשה שביצע.

דמותה של מילר הושחרה ללא תקנה. טרנר בילה בסופו של דבר שלושה חודשים בכלא, על עבירה שהעונש המירבי עליה הוא 14 שנות מאסר. השופט הקליפורני, ארון פרסקי, זכה לביקורת ציבורית רבה על העונש הקל והועבר מתפקידו לאחר המשפט – צעד חסר תקדים שלא נעשה בקליפורניה במשך שמונים שנה לפני כן.

שאנל מילר | Elias Williams for NPR
שאנל מילר | Elias Williams for NPR

בחזרה אלינו

מדינת ישראל הגיעה אל האו"ם השבוע, לאחר חמישים ושבעה ימים ארוכים של המתנה – המתנה וכמיהה להכרה, גינוי, או אמירה של הארגון ההומניטרי הגדול בעולם על טקטיקת הטרור המגדרי שהופעל נגד נשים ישראליות במתקפת חמאס.

הקריעה האימתנית של בוקר השבעה באוקטובר, מחקה באבחה את זיכרון ערב החג שקדם לו. מחקה את חגי תשרי שקדמו לו, את חיפוש המתכונים, את הבישולים, את הציפייה לחזרה לשגרה ה"אפורה" והכל כך מיוחלת של "אחרי החגים". הזיכרון האחרון שלנו מערב החג, עם כוס יין אחרונה וחצי חלה שעוד נותרו על השיש, נאלם ונעלם, כשנקרענו בבת אחת אל תוך בוקר השבעה באוקטובר.

וגם כשחשבנו שהבנו, שכבר יש תמונת מצב של מה קורה: כמה נפלו, כמה נהרגו, כמה נעדרים, כמה נחטפים, כמה קיבוצים ומוצבים נכבשו… גם אז, לאט לאט, גם היום, בחצאי מילים וברמזים, עם סימני שאלה ותדהמה מוחלטת, התחלנו לקלוט שיש כאן עוד דבר: השמלה האפורה שכבר לא נמצאת מאז ליל אמש, הזרדים בשיער. נפל כאן דבר חדש.

וכך הגיעה ישראל לאו"ם השבוע. חבולה ונאלמת. מה לא נאמר לנו? שהמעשים לא בוצעו בוואקום, שיש קונטקסט, שהעדויות לא מאומתות, שישראל היא כוח מדכא ועוד ועוד. וכמו אותו דיקן נעלם, הגופים והאנשים החשובים השאירו לנו כמה מילים מהוססות, רפות ומאוחרות בטוויטר. מילים ברורות לא נאמרו, הכרה אמיתית לא נעשתה, גינוי אמיתי לא נשמע.

שתיקה זועקת לשמיים

מקרים חריגים

שאנל מילר סיפרה שבמהלך המשפט, רגע לפני שמסרה הצהרה ועדות אישית, כשהיא רועדת ונסערת, נעמד אביו של הנאשם. "חשבתי שהוא עומד להתנצל על מעשי בנו", סיפרה. אך להפתעתה, האב ניגש אל השופט ובעיניים כלות סיפר כי בנו "יעשה הכל כדי להחזיר את הגלגל של אותו הלילה לאחור". הוא המשיך וסיפר על קשייו החברתיים של הילד ועל הצלחתו בנבחרת השחייה. מילר לא היוותה פקטור בשיחה הזו, רק עתידו ועברו של טרנר. בספרה, שנכתב כמה שנים אחר כך, כותבת מילר "אם קורבן מדברת, אך אף אחד לא מכיר בה, האם היא באמת משמיעה קול?"

בסיכום המשפט, אמר השופט שבמקרה אונס כמו זה, מאסר על תנאי אינו אופציה. "למעט מקרים חריגים". וכך – על אף הראיות החותכות ועל אף הימצאותם של שני עדים לפשע, בחר השופט להיתלות בדמותו המוצלחת של ברוק טרנר ובפוטנציאל שלו שעלול להיגדע בשל "טעות של לילה אחד". הוא בחר לפסוק עונש קל, מגוחך ובאופן חריג, כפי שהודה בעצמו, לאשר מאסר על תנאי. כל זה קרה כי טרנר, "המוצלח", לא ענה לו על תבנית דמות התוקף.

לאורך משפט "האונס בסטנפורד", שאנל מילר הייתה "אמילי דו". היא קיבלה שם בדוי על ידי רשויות החוק האמריקאיות על מנת שהאנונימיות תגן עליה ועל שמה. למרות האנונימיות שאמורה הייתה להגן עליה במשפט, חייה ומעשיה של "אמילי דו" נטחנו עד עפר במשפט.

זה לא היה כל כך מזמן. נשים קורבנות תקיפה מינית טרום תנועת MeToo עברו ביזוי, השחרה, פקפוק ודה-לגיטימציה. בתפיסה הציבורית, הן היו האשמות. ההגנה על התוקף התמקדה בהשחרתן ובית המשפט, במקרים רבים, לא האמין להן. לא הייתה שום תנועה שתאמר את המשפט החשוב, הבסיסי והקריטי כל כך: את הקורבן, אנחנו מאמינות לך.

משימה היסטורית

דמות התוקף ודמות הקורבן

אונס ופגיעות מיניות הם כלי מלחמה שאנחנו מכירות היטב ממקומות רחוקים. במלחמות שאינן "המלחמות שלנו" ולרוב, במדינות עולם שני ושלישי. כעת, נשים ישראליות, ממדינת OECD מערבית, שקלטה בעצמה נפגעות טרור ממדינות אחרות, נמצאות בשורה אחת מדממת עם נשים יגוסלביות, יזידיות, ניגריות, אוקראיניות ועוד.

הנשים הישראליות לא נכנסות בקלות לתבנית דמות הקורבן. במהלך 75 השנים האחרונות עבדנו קשה מאוד כדי להפוך למדינה מערבית צומחת, "סטארט אפ ניישן", כזו בה יש, לפחות על פני השטח, שוויון מגדרי. בה נשים נלחמות באופן כמעט שווה בצבא, מיוצגות בפרלמנט, מקבלות פרסי נובל. בעיקר, עבדנו קשה מאוד כדי להרגיש שם – באירופה ובארה"ב, למרות שאנחנו כאן, במזרח התיכון.

מתוך אותה תפיסה שלנו, כאומה מערבית, מתברר שבעיני העולם אנחנו לא מספיק ראויות להיכנס לשורה של נפגעות טרור מיני. לממסד הבינלאומי קל להכיר, לגנות ולזעוק את זעקת המוחלשות העולמיות כשהן נראות ונשמעות אחרת: במחאות באירן בעקבות הרצח של מהסה אמיני על ידי משמרות המהפכה, בתמיכה בנערות הניגריות שנחטפו על ידי ארגון הטרור בוקו חראם ועוד. אך נשות ישראל אינן מדוכאות מספיק, לא מכוסות מספיק, והן אולי "לבנות" ומשוחררות – או לפחות נתפסות ככאלה.

ההתעלמות של ארגוני האו"ם וארגוני נשים בינלאומיים מהטרור המגדרי שהפעיל חמאס כלפי נשים וגברים במהלך השבעה באוקטובר, מחזירה אותנו אחורה לימים אפלים, בהם נפגעות אלימות מינית היו צריכות להוכיח שנפגעו.

גם בתבנית התוקף, הממסד הבינלאומי לא מצליח להכיל את הפיכתם של חמאס, לכאורה מייצגי הפלסטינים המדוכאים, לתוקף ברוטלי שמבצע פגיעות מיניות בשדה הקרב. ואגב, אל מול הזעקה הישראלית, המימד העיקרי אותו נזעק חמאס להכחיש מאז השבעה באוקטובר, אינו הרצח ההמוני שביצע, אינו החטיפות ההמוניות של אזרחים ושל גופות, גם לא החורבן שהמיט על העם הפלסטיני בעזה. הוא נזעק להכחיש שוב ושוב את הפגיעות המיניות. חמאס מבין שכאן הוא יאבד לא רק לגיטימציה בינלאומית, אלא גם ערבית – ואפילו פלסטינית.

מותה לא יהיה לשווא

מורכבות

מאמינות לך. את לא אשמה. לא משנה מה לבשת, כמה שתית, מה אמרת. את לא אשמה, גם אם ביקשת לעצור וגם אם לא יכולת בכלל לדבר. נקודת המוצא הזו היא אחת ההבנות המתקדמות של התנועה הפמיניסטית בשנים האחרונות, שהצליחה גם ליצור שינוי מהותי בשיח הציבורי כלפי נפגעות תקיפה מינית.

היום, אפשר לומר שהוחרגנו משיח ה"מאמינות לך" העולמי, התומך בנשים שחוו אלימות מינית, גם בתוך מלחמה. המורכבות וה"הקשר" של הסכסוך הישראלי פלסטיני לא אמורה לשחק תפקיד בסולידריות הנדרשת כאן. היכולת להביע ביקורת על ישראל לא צריכה להיות מנוגדת לצורך להביע סולידריות עם הנפגעות והנפגעים הישראליות והישראלים. ככה פשוט.

והערה אחרונה על מורכבות: כמו שמרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית פועלים בשקט, תוך סודיות, סולידריות ובחינה של כל צעד באם ואיך הוא מתאים לנפגעות, גם עלינו להוביל באיזון את תהליך ההכרה העולמי. עם כל הכבוד להצהרה המיוחלת מUN WOMEN , יש כאן נפגעות חיות ומתות, יש כאן משפחות ויש כאן מדינה בטראומה. הכרה בינלאומית תיקח זמן ואני מקווה ובטוחה שתיעשה, נשים וגברים לוקחים חלק במערכים שלמים שהוקמו בהתנדבות רק עבור זה ובשביל שהצדק ייעשה ונשמיע את קולן של הנפגעות כולן וכולם. תהליך ההכרה אסור שיהפוך לקמפיין הסברה המקריב את האיזון העדין, הרגישות והתבונה הנדרשות בטיפול בנושא הקשה הזה.

הזמן הצהוב

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.