הומלסית פוליטית: מתומא-סלימאן עד מירי רגב

וכעת, לאחר שסיימנו את סאגת הרכבת הממשלה ושאלת הבחירות הרביעיות מאחורינו, אפשר לחזור להתעסק במה שחשוב באמת. נשים בפוליטיקה.

אלטרנטיבה משמעותית לשלטון הנוכחי לא תבוא מהנהגתו של עוד גבר אשכנזי, רמטכ"ל ודומיו. בזמן שגברים דוגמת יאיר לפיד ושות' מתיימרים להקים חלופות ואלטרנטיבות סטייל מרכז שפוי, כשממש בימים אלו יאיר גולן שוקל להקים מפלגה חדשה לשמאל הציוני: ברור לנו שבסופו של דבר נקבל עוד מאותו הדבר.

גבריות ששולטת ביומיום שלנו

משבר הקורונה המתמשך מבליט ומרחיב את היעדרן של נשים ממוקדי קבלת ההחלטות. אנחנו רגילות לכך שמשברים לאומיים נסובים סביב מלחמות והיעדרן של נשים לא בולט. לרוב אנחנו משתתקות והולכות צעד אחורה בתקופות האלו. אולי בגלל שהדינמיקה הגברית המלחמתית לא עושה לנו את זה ואולי כי אנחנו מעדיפות להשאיר את הגברים להילחם אחד בשני.

הפעם זה לא המצב. הפעם מדובר בחיי היומיום שלנו, בתפקידים שאנחנו לרוב נושאות בהן. אנחנו נמצאות שם בכל מקום. אנחנו הרופאות, האחיות, אנחנו צוותי הסיעוד והטיפול בקשישים. אנחנו המורות, המחנכות והגננות, אנחנו העובדות הסוציאליות, אנחנו הקופאיות בסופר.

דבר אחד אנחנו לא.

אנחנו לא מקבלות שום החלטה ברמה המדינית.

אנחנו לא שותפות. אנחנו המבצעות והמוציאות לפועל של החלטות הממשלה, המל"ל, הקבינטים. אנחנו מקבלות הוראות שאומרות לנו כיצד לבצע את התפקידים שלנו, ואין לנו שום יכולת לקחת חלק בהחלטה.

ממש לא היה מעניין אותי כרגע אם בצוות המומחים ליציאה ממשבר הקורונה היו יושבות נשים ימניות או שמאלניות. חשוב לי שתשבנה שם נשים.

אופוזיציה נשית היא האלטרנטיבה היחידה

אופוזיציה נשית חזקה היא האלטרנטיבה היחידה לשלטון שמונע על ידי כוח, שליטה, אגו ומשחקי כיסאות. ההסכם הקואליציוני כלל לא התייחס למצוקות הקורונה. ההסכמים התעסקו בכמות השרים, בכמות הכיסאות, בחוקים אישיים שיעזרו להבטיח הבטחות או להוריד אנשים מהכיסאות. לא הייתה הסכמה אחת הקשורה בחברה, באנשים, ברווחתם או בסיבה שלשמה הם נבחרו.

אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הנוכחי תבוא מאופוזיציה שמונהגת על ידי נשים בפוליטיקה. כזו שיש בה מספר שווה של נציגות ונציגים, ואולי אפילו יותר נשים ומגברים. כזו שיהיו בה נשים ערביות, אתיופיות, מזרחיות, אשכנזיות. נשים חילוניות, דתיות, חרדיות, מוסלמיות, אתאיסטיות ונוצריות.

זו תהיה אופוזיציה שתייצג נאמנה את כלל הנשים בחברה, שהחברות בה יבטאו את כלל הרגישויות והמצוקות היומיומיות שנשים מתמודדות עימן, וללא יומרה של נשים אשכנזיות להיות אלו שמייצגות את כולנו.

מה נבחרות הציבור עשו למענכן השבוע?

מדובר באלטרנטיבה היחידה לא כי נשים הן טובות יותר או מוכשרות יותר, אלא כי נשים המגיעות לתפקידים הללו סללו לעצמן את הדרך, וכשהן מגיעות לשם הן רוצות לפעול, לעשות, לשנות. ראינו את זה השבוע בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת.

בזמן שהגנרלים היו עסוקים בכסאות שלהם, שלוש הח"כיות עאידה תומא-סלימאן, מירב כהן, ופנינה תמנו שאטה עסקו בחיים עצמם, בחיים שלנו נשים. ח״כ תמנו-שטה התעמתה עם נציגת המשטרה בנוגע לטיפול המקדים במקרה הירצחה של מסטואל אלאזה על ידי בן זוגה השבוע.

ח"כ תומא-סלימאן סיפרה על שיחה שערכה עם עורכת הדין של אישה שסבלה מאלימות והתאבדה בעקבות כך. במקביל השרה גילה גמליאל עסקה בנשים בטיפולי פוריות וגמלאיות בעת משבר הקורונה, והשרה מירי רגב הנכיחה נשים בצורה הכי עוצמתית שנראתה עד כה בטקס המשואות של יום העצמאות.

כשאנחנו שופטות פוליטיקאיות, אנחנו הופכות לחלק מהדיכוי

ופה מגיע התפקיד שלנו בשדה הפמיניסטי – והוא לתת גב לנשים בפוליטיקה, לכלל הנשים בפוליטיקה. הן צריכות לשרוד את כללי המשחק הפטריארכליים בשיטה שנוצרה על ידי גברים ולמען גברים. השיטה היא פופוליזם, קלישאות, שיסוי ואפקט עדר.

כדי להצליח לייצר משהו אחר עלינו להפסיק לשחק במשחק הזה, ולתת את אמוננו בכל אישה שנמצאת שם ונלחמת בדיכוי. לתמוך בה רק מעצם היותה אישה בפוליטיקה.

אין דבר כזה אישה ראויה ואישה שלא ראויה. תמר זנדברג לא ראויה יותר ממירי רגב, מרב מיכאלי לא ראויה יותר מאורלי לוי. נשים בפוליטיקה כבר הוכיחו לנו כי הן מצליחות לגשר על הפערים האידיאולוגיים ביניהן כשמדובר בחקיקת חוקים ובהסכמים הנוגעים לרווחת הציבור הנשי.

כשאנחנו שופטות נשים בפוליטיקה בכלים פטריארכליים, ומסרבות להכיר בדיכוי שהן בעצמן חוות מעצם היותן נשים, אנחנו משחקות לידיים של גברים. אנחנו משרתות בדיוק את אותו העיקרון ונותנות לגיטימציה נוספת לדיכוי נשים בכל כלי אפשרי.

אנחנו הופכות את זה ל"בסדר" לקרוא לפוליטיקאית "זונה" ולאחל לילדים שלה למות בזרועותיה.

אנחנו משדרות שזה "בסדר" לקרוא לשרה בממשלה "בהמה וולגרית ולא מחונכת" (תגובות מעמוד הפייסבוק של פוליטיקלי קוראת).

נשים המזדהות כפמיניסטיות משתמשות בכל האמצעים כדי להשתיק אחרות ולהפוך אותן לצייתניות, תרבותיות ומנומסות לפי הדרך בה הן חושבות שחברות כנסת "צריכות" להתנהג. בזמן כזה ההיגד הפמיניסטי הכי מצוטט "נשים צייתניות לא עושות היסטוריה" מרגיש כמו קלישאה.

הפמיניזם הרעוע של הפוליטיקה הישראלית

כל שיתוף פעולה שלנו, נשים מהשדה הפמיניסטי, עם דיכוי של נשים אחרות, יכול לזרוק לפח שנים של אקטיביזם.

עקרון "אני מאמינה לך" תקף לנשים באשר הן, כולל פוליטיקאיות. עיקרון הסולידריות לא עובד רק כשנוח לי להיות סולידרית. הוא עובד הכי טוב דווקא כשאני זזה באי נוחות. דווקא כשאני נורא כועסת של מישהי ומעשיה או אמירותיה לא נראות לי. בכל מקרה לעולם אין הצדקה לאלימות מכל סוג שהיא.

ואת העיקרון הזה אנחנו נוטשות ברגע שעומדת מולנו אישה שמוציאה מאיתנו את כל הגזענות הסמויה שבתוכנו, את המיזוגניה ששכחנו שטבועה בנו מילדות, ואת הפטריארכיה שעוד לא הצלחנו לפרק.

ובאותו הזמן בדיוק, תפקידן של הנשים בפוליטיקה ונשים במוקדי כוח בכלל הוא להיות קודם כל פמיניסטיות. בימינו, זוהי בורות להתעלם ממקומן של נשים בחברה, מהדיכוי שלהן ומהיעדרותן ממוקדי הכוח.

מחלוקות ימין/שמאל מזרח/אשכנז מוחקות את ייצוג הנשים

אין שום סיבה שהשדה הפמיניסטי החי והבועט שקיים בשטח לא יצליח לייצר פוליטיקאיות ולקדם נשים בפוליטיקה. למשל נשות הדיור הציבורי, הפנתרות השחורות, הלובי למלחמה באלימות מינית, "נבחרות" ועוד שלל התארגנויות פמיניסטיות בהן נמצא נשים שהעשייה הפמיניסטית בדמן.

נשים הן כוח אלקטורלי, ולמרות שאנחנו מונות 51% מהציבור לא מיצבנו עצמנו כקבוצה שיש לייצגה ולענות לדרישותיה. המחלוקות סביב 'השבטים' ימין/שמאל מזרח/אשכנז מבלבלות אותנו ומותירות אותנו שסועות, פצועות ומדממות על רצפת הצרכים של מדינת ישראל.

אנחנו עוד לא מבינות בכלל עד כמה הצרכים שלנו לא באים לידי ביטוי בקבלת החלטות, וקשה יהיה לנו לקלוט את זה עד שלא ניווכח בעצמנו בשינוי שייקרה ברגע שנקבל ייצוג רחב יותר.

לטורים הקודמים של "הומלסית פוליטית" לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: באדיבות עאידה תומא סלימאן