טקס כיבוי משואות והדלקת התקווה

הערב (יום ב', ערב יום העצמאות), התקיים טקס אלטרנטיבי לטקס המשואות הממלכתי. הטקס, שכונה "טקס כיבוי משואות והדלקת התקווה", הובל על ידי משפחות החטופים והתקיים באמפי שוני בבנימינה. הטקס הונחה בידי לוסי אהריש וג'קי לוי, נפתח במיצג סאונד של שיחות מצוקה אמיתיות מהשבעה באוקטובר, והמשיך לקריאת נזכור על ידי דרור קרן.

לאחר מכן, עלו 12 נציגים שנשאו דברים אישיים וכיבו משואה. כובו משואות של הפקרה, יוהרה, התנערות מאחריות, זילות חיים, שחיקה. לבסוף עינב צנגאוקר עלתה והדליקה משואה – עבור תקווה.

בין הנציגים הופיעו החצר האחורית, דניאלה ספקטור ורונה קינן. דרור קרן ונועה קולר הקריאו את שמותיהם של 132 החטופים הנמצאים עדיין בשבי חמאס. בנוסף, הוקרן מיצג "דגלנים" שעשו פעילות ופעילים למען השבת החטופים ובו המילים "הפקרה", "132", "SOS" וכן, שעון חול המסמל את אובדן הזמן.

באמפי שוני היו 1400 צופים וכן, האירוע הוקרן בכיכר הבימה בתל אביב, כיכר פריז בירושלים, צומת כרכור, טבעון, מזכרת בתיה, הוד השרון, חיפה והרצליה. אנחנו בפוליטיקלי קוראת שידרנו את האירוע בלייב בעמוד הפייסבוק.

מלבד שידור הטקס, אנחנו מפרסמות כאן את נאומיהם של 12 מכבי ומדליקי המשואות, שבדבריהם המדויקים סיפרו מחדש את הסיפור של השבעה באוקטובר – שמתמשך אל תוך ההווה שלנו היום.

גלית דן – אימה של נויה דן ובתה של כרמלה דן אשר נרצחו בניר עוז, שלושה מבני משפחתה נחטפו: "אני, גלית דן, ביתם של כרמלה ואורי דן זכרם לברכה, אימן של נויה זיכרונה לברכה ותמר, תיבדל לחיים ארוכים, נולדתי בקיבוץ ניר עוז. שם גידלתי את בנותיי בעשר השנים האחרונות.

בלב שבור ומרוסק, אני מכבה משואה זו בשל ההתעלמות המוחלטת, הבוטה והרת האסון מביטחוננו האישי. בשישה באוקטובר, שלחתי את ביתי, לישון אצל סבתה, באמון מלא שהיא מוגנת בניר עוז. בשבעה באוקטובר עוד חשבתי שהממ"ד הוא מקום מוגן ובטוח עבור משפחתי. אנחנו היינו לכודים בכיסופים בממ"ד במשך  22 שעות בלי מים, ובלי אוכל, ובלי תקשורת כשמחבלים יורים ומתבצרים בביתינו. ובאותו הזמן החמאס השתלט על ניר עוז ורצח את נויה שלי ביחד עם אמא שלי בתוך הממ"ד יחד איתן נרצחו האמונה, האמון ותחושת הביטחון שלי בעולם.

וזו הממשלה שלי שאחראית לרצח הזה. היא זו שיצרה אצלי ואצל כל תושבי העוטף אשלית ביטחון שהתנפצה לנו בפרצוף. חיינו בתחושה שאנו שמורים ומוגנים על ידי הצבא, טעינו! כמה טעינו. זה היה ביטחון מדומה! לאיש לא היה אכפת מאתנו. לא כשזעקנו לעזרה מתוך הממ"דים, לא כשאספנו גופות, לא כשדיווחנו על חטופים. מעל 200 ימים ספוגי דם ורצופי סבל וכאב, ועדיין איש מהנהגת המדינה שלי לא פנה אליי. הילדה שלי נרצחה, הילדים של אחותי נחטפו עם אבא שלהם, שעודנו חטוף. חווינו ועודנו חווים זוועה משפחתית. איפה היה הצבא? איפה הממשלה? איפה אתם?

לצד הכאב האיום, יש לי עוד ילדה חזקה ואמיצה לגדל כאן, במדינת ישראל. לכן אני חייבת לה ולעצמי לזרוע זרעים של תקווה לעתיד טוב יותר. אני מתפללת מעומק ליבי בזעקה גדולה לשובם של כל החטופות והחטופים! רק החזרתם תאפשר לי, לנו, להתחיל בתהליך ההחלמה מהטראומה האיומה הזו ואיחוי שברי האמון, ונוכל להדליק כאן מחדש את התקווה ואת תחושת הביטחון האישי, והלאומי".

ליאור ועמוס אלון – תושבי בארי וניצולי הטבח: "אנחנו, ליאור ועמוס אלון, תושבי בארי וניצולי הטבח, מכבים את משואת הפקרת ישובי העוטף. חמישה ניסים היו צריכים לקרות כדי שנעמוד פה היום. חמישה ניסים נפרדים ובלתי תלויים שאם רק אחד מהם לא היה קורה, גורלנו היה כגורל חברינו ושכנינו הרבים, רבים כל-כך. אבל שרדנו. שרדנו כשעשרות מחבלים נכנסו. שרדנו כשניסו לפתוח את דלת הממ"ד שוב ושוב. שרדנו כששרפו את ביתנו עלינו במטרה להבריח אותנו החוצה. לא קל לנו המעמד הערב, אבל את אש ההפקרה, שנטלה את חייהם של רבים כל כך ושמאיימת על חייהם של אלה שעדיין בשבי אנחנו מחויבים לכבות.

השמש שזרחה בבוקר השחור אליו התעוררנו בשבעה באוקטובר, זו שהאירה את המחדל שקרה, שקעה לתמיד. את המתים לא נוכל להשיב, אך את החטופים כן! את המתים לא נוכל להחזיר, אך נוכל לוודא שאנחנו עושים הכל בשביל החיים, הניצולים, הפצועים בגוף ובנפש.

מבחינתנו, זה אומר לעשות כל שביכולתנו בכדי שמי שהיו מנהיגי המדינה ביום ההוא, לא ימשיכו להנהיג אותה. בגלל ההפקרה לפני יום האסון, בגלל ההפקרה בשבת השחורה, ולמרבה הבושה בשל ההפקרה גם לאחריה, הפקרתינו והפקרת החטופים, אנו מכבים משואה זו. למען עתיד טוב יותר עבורנו, עתיד בו ההגנה על האזרחים עומדת בראש סדרי העדיפויות ומנהיגים רואים עצמם מחויבים לנו, למען תכבה אש ההפקרה שכילתה ומכלה אותנו, אנחנו מכבים משואה זו למען תתעורר ישראל".

רקמה אנושית

יסמין פורת – ניצולה ממסיבת הנובה ומאירוע הטנק בבארי: "אני, יסמין פורת, ביתם של יצחק ושרי אברהם, אימם של רוני, נגה ואלון, עומדת פה הערב בצער ומכבה את משואת הפקרת חבל ארץ. הסיפור שלי הוא סיפור על אנשים ונשים שכל חטאם היה שרצו לרקוד. על מחדל. על המחדל האיום שעוד ייחקר ויתברר, אשר הביא למותם בייסורים של רבים, שהפכו לפרחי כלניות פורחים בשמורות הבשור. רקדנו בנובה. עם תחילת הפלישה, ומיד ברגע שהבנו מה קורה, התחלנו לברוח. בראש אני זוכרת את עצמי חושבת שהנה, אנחנו ממש קרובים לבארי ושם נהיה מוגנים. מצאנו מחסה בקיבוץ. קיבוץ הוא מקום בטוח, כך האמנתי. שער צהוב, גדר מקיפה, כיתת כוננות…מקום בטוח. היממה הבאה הוכיחה בלי כל צל של ספק שטעיתי טעות מרה. תפיסת הביטחון שלי, שאני מוגנת בכל מקום במדינת ישראל, שאיזור העוטף יעטוף אותי בביטחון, קרסה. גם בבית בו מצאנו מחסה, ביתם של עדי והדס דגן שאספו אותנו אליהם, לא מצאתי ביטחון וכאשר המחבלים אספו אותנו בביתה של פסי כהן, הבנתי שמה שהיה כבר לא יהיה עוד.

בת ערובה הייתי בידיים רצחניות, ואף אחד לא בא להציל. וכשכבר הגיעו, לא היתה ישועה. המחבל ששמר עליי החליט להיכנע. אני הייתי המגן האנושי שלו והוא שלי וכך, בזכותו, ניצלו חיי. גורלם של בני הערובה האחרים היה מר. שלושה-עשר גברים ונשים שכל חטאם היה שנמצאו בקיבוץ בארי, מצאו את מותם באירוע ההוא, ממנו ניצלתי אני. ההבנה שחבל ארץ שלם הופקר באותה היממה, שלא היה אף מקום בטוח, היכתה בי גם תוך כדי ובעיקר, בהסתכלות לאחור.

אני מכבה משואה זו למען ילדי והורי, חללי המלחמה ותושבי העוטף ולמען תתעורר מדינת ישראל".

איל ושרון אשל – הוריה של רוני אשל ז"ל שנרצחה בחמ"ל התצפיתניות: "אני, איל אשל, אביהן של רוני זכרונה לברכה, ששירתה כתצפיתנית ונרצחה בשעה באוקטובר בנחל עוז, יעל ואלון יבדלו לחיים ארוכים, אכבה משואה זו בשל היוהרה של המערכת המדינית והצבאית.

לצד הלהבה הבוערת כאן הערב, שעוד מעט אכבה, אני רואה חושך גדול. להבה שמאירה באור גדול את היהירות שפשטה בדרגים הגבוהים ואשר גרמה וגורמת לנו, בין השאר,  לשכול ולכאב שאנחנו חולקים הערב. היהירות של אלה שראו במערכת מושלמת, חפה מביקורת ובוודאי שאינה מצריכה תיקון.

אני עומד כאן כדי להזכיר לא רק את אלה שחייהם ניטלו מהם בכוח, באכזריות, אלא כדי להכיר בכשלונות. כשלונות מדינאים, בכירי הדרג הצבאי, כשלונה של המערכת.

שנים של התעלמות מקריאות האזהרה, מהשטח המבעבע, מסימני המצוקה. אנחנו כאן כדי לומר- לא עוד!

לא עוד יהירות פושעת שתביא לאובדן חיים, לא עוד זלזול ביכולותיו של אויב ולא עוד התעלמות מכאבן וסבלן של משפחות השכול, והן רבות כל כך. אנחנו כאן כדי להבטיח: לא נפקיר אף אחד ואחת מאחור. אנחנו כאן כדי להתחייב: נבנה יחד מערכת חזקה יותר, חברה קשובה יותר, חברה בה ערבות הדדית לא תיתן לנו להתעלם אלה מאלה. אש משואה זו תכבה כסמל לאור היוהרה של הממשלה, של הדרגים הגבוהים, שדרכם צריכה גם היא להגיע לסיומה. אם לא נשנה דרכינו, ולא נשכיל ללמוד מן האסון, לא נוכל למצוא שוב את התקווה, גם אחרי שהאור כבה.

תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

חיילות של אף אחד

תא"ל (במיל') דוד אגמון – נלחם בקרבות בעוטף בשבעה לאוקטובר: "אני דוד אגמון, יליד קזבלנקה שבמרוקו, בעלה של אווה זיכרונה לברכה ואביהן של סרן עדי זיכרונה לברכה ושל שירה ודנה, תיבדלנה לחיים ארוכים, מכבה את משואת  ההתנערות מאחריות. אני תת אלוף במילואים, בן 76. שירתתי שלושים שנה ביחידות מיוחדות ובצנחנים ועשרים ושמונה שנים בשירות מילואים. בשבעה באוקטובר, כשהתבררה לי תמונת המצב בנגב הצפוני, וכאשר שמעתי את זעקות השבר וקריאות המצוקה שעלו מן השטח, מיהרתי דרומה.

התמונה שנגלתה לעיניי הייתה של כאוס מוחלט, כשאזרחים חמושים באקדחים, כיתות כוננות דלות אמצעים ומעט צוותי קרב, לחמו בגבורה ובחירוף נפש, ללא פיקוד ושליטה וללא סיוע. שלושה ימים השתתפתי בקרבות בעוטף. ביחד עם הכוחות המעטים שהגיעו לשטח, סייעתי בחילוץ וטיפול בפצועים, בשחרור נצורים ובפינוי משפחות הלומות ופגועות.

ראיתי את הזוועות, את חוסר האונים ואת היישובים המופקרים. בעת הפלישה לא היו כוחות צבא שאמורים להגן על היישובים. חלק מהכוחות נשלחו למשימות פחותות בגזרות אחרות, והכוחות המעטים שנותרו, נלחמו בתוך המחנות ולא פעלו על פי משימותיהם. אזור העוטף הופקר שנים רבות. ממשלת ישראל התנערה מאחריותה להגנת אזרחיה במודע, תוך סיוע לחמאס, צמצום כוחות ואמצעי לחימה ותפקוד לקוי. כל אלה באותה שבת, הביאו למותם של רבים, ולחטיפת ילדים, נשים וזקנים.

מיום השלושים לטבח אני יושב במאהל המחאה מול הכנסת, יחד עם יעקב גודו, שבנו תום נרצח בכיסופים, בדרישה מהכנסת לשחרר את החטופים ולהחזיר את המנדט לעם. אני מכבה משואה זו בשל ההתנערות מאחריות ולמען יתעורר עם ישראל.

כמו פאזל של מיליון חלקים

טמיר רייכר – מקים חמ"ל החילוץ וההצלה ויוזם דיסקיות החטופים, ליאת קובריגרו – ממקימות ומקימי החמ"ל האזרחי, נעה זמברג קרסיק – ממקימות ומקימי החמ"ל האזרחי: "אנחנו, טמיר רייכר, ליאת קובריגרו ונעה זמברג קרסיק, מכבים את משואת הפקרת האזרחים לגורלם.

בשעות הבוקר בשבת השחורה כשאלפים בעוטף זעקו לעזרה ולא היה מי ששמע-שלחתי בקבוצות ברחבי הארץ הודעה המזמינה כל מי שיודע על מנותקי קשר או נצורים לפנות אלי ישירות. וההודעות, הציפו את הקו. משפחות תחת אש, פצועים בביתם ובשטח, מפוחדים פחד מוות, פונים אליי לדעת אם להיכנע או להילחם. הודעות מבני משפחה שקיבלו איכונים מתוך הרצועה, מתחננים שאמצא את יקיריהן, עוד ועוד הודעות, שמות, תמונות ומיקומים. מבלי להבין את מימדי האסון וגודל האחריות, הפעלנו חמ"ל לחילוץ והצלה. בכאוס מוחלט הכוונו חילוצים תחת מתקפת הטרור הקשה ביותר שידעה המדינה.

בהיעדר מערכת מסודרת שתשתלט על המצב, מיפינו נעדרים ופצועים, הכוונו בשטח כוחות, טיפלנו במאות קריאות ופניות. ובתוך כל אלה ההבנה היכתה – כל הודעה היא אחריות להצלת של חיים. ואיפה, איפה המדינה ולמה את כל זה עושים אזרחים. כוחות צבא ואזרחים שהוכוונו עם צילומי מסך מגוגל מפות עליהם מסומנים מיקומי התבצרות מחבלים. בחזיתות הישובים והערים היו המחלצים, גם הם רובם אזרחים שנכנסו אל התופת תוך סיכון חיים, כשהם בנחיתות, לעיתים ללא נשקים. חלקם-מכווינים מסוקי קרב בהודעות ווטסאפ מהטלפון הנייד.

"חמ"ל החילוץ וההצלה" שהקמנו באותה השבת הפך לחמ"ל הראשון ב"חמ"ל אזרחי" שהוקם יש מאין. "החמ"ל האזרחי" יצר מערך סיוע והתנדבות חסר תקדים שפעל ופועל מאז בהיקף נרחב וכמעט בכל תחום סיוע אפשרי. בימים ובשבועות שלאחר המתקפה הבנו כי המקום ממנו נפקדו הרשויות התמלא ונתפס בידי אזרחיות ואזרחים שהתייצבו בלי היסוס. החמ"ל נתן מענה לצרכים נרחבים שהתגלו ונחשפו בעקבות האסון הנורא ודאג למלא את החוסר במקום בו המדינה כשלה.

אבל את תפקידה של המדינה בהשבת החטופים והחטופות אף חמ"ל ואף אזרח לא יכול למלא. על המדינה לעמוד בחוזה הבסיסי ביותר בין האזרחים לבינה לשמור על ביטחונם ולהשיב את כולם וכולן אלינו לכאן.

למען תיכבה האש השורפת את החוזה בינינו לבין המדינה ושנועד לשמור עלינו מהפקרה, אני, טמיר רייכר, אני ליאת קובריגרו, אני נעה זמברג קרסיק, מכבים משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

מיכל להב – עקורה מביתה בצפון מזה 7 חודשים: "אני, מיכל להב בת תמר ויהושוע להב, מפונה עם משפחתי מקיבוץ שניר שבגבול הצפון, מכבה את משואת העקורים.

מאות אלפי תושבי הצפון והדרום, משפחות שלמות עקורות מביתן כבר מעל שבעה חודשים, תלושות מחייהן בחוסר וודאות ואינן יודעות מתי ישובו הביתה.

המדינה, שכשלה בהגנה עלינו,  אזרחיה,  בשבעה באוקטובר, ואשר השתמשה בנו כקו ההגנה החי שלה, כעת מפקירה אותנו. להנהגה אין תכנית, ובהיעדרה, הפכנו המפונים לעקורים בארצנו, נעים בין חדרי מלון צפופים, בין דירות שכורות ללא שליטה על חיינו. עקורים ממקומות העבודה, מקופות החולים, מטיפולים שונים מהיכולת לארגן את היום הבא.

ילדינו  מופקרים ללא מערכות חינוך מתפקדות וראויות,  מתינו  נקברים בחשיכה, בליווי כיתות הכוננות וללא טקסים מכובדים. חייהם של אלפי משפחות  ארוזים במזוודות מתפקעות ואנחנו נעים בין חדרי מלון צפופים, בין דירות שכורות. בתינו הריקים מופגזים , רבים מאיתנו כבר מצאו בתים אחרים ולא ישובו עוד לצפון או לדרום.

ילדינו המשרתים בצבא, יוצאים לחופשות מהמלחמה, רבים מהם יוצאים לאחר שלא היו בבית שבועות ארוכים. אבל אין בית, אין פינה שקטה, ועליהם לנסות ולמצוא שלווה ולהתחזק לקראת החזרה לשירות –  בחדרי מלון זרים, ללא טיפת פרטיות.

חיינו מתנהלים בחוסר וודאות, עתידנו – לוטה בערפל ואינו נראה לעין. את האש שעדיין מאיימת על חיינו, שבעטיה נעקרנו מבתינו – על המדינה לכבות. את הלהבה שמאיימת עלינו כחברה,  שבה מפונים ועקורים נהיים חלק מהשגרה –  אכבה אני. אני מכבה משואה זו למען תתעורר ישראל".

דורון ושיר שבתאי – עובד סוציאלי עורכת דין ותושבי שדרות: "אנחנו שיר ודורון, תושבות שדרות, הורים לנגב וניסן, נכבה את משואת שחיקת משפחות המילואים.

בשמחת תורה, עם עוד שישה בני משפחה, הסתתרנו בממ"ד קטן. שש עשרה שעות של האזנה מבועתת לקולות הטבח שבחוץ והלחימה בתחנת המשטרה הסמוכה. שעות של הישענות בתורות על ידית דלת הממ"ד. של הרגעת תינוק רעב, כי לא היה תמ"ל. של תפילות. ביום המחרת, דורון נקרא למילואים ואנחנו נעקרנו מביתנו ועברנו לקצה המדינה. במשך כמעט מאה ותשעים ימים בקושי דיברנו. כשהגיע, היו אלה ביקורים קצרים. כשלא היה, חווינו פחד וחשש מהרע מכל. ממשפחה בה שנינו חולקים הורות שוויונית ותומכת, הפכתי, בפועל, לחד הורית. נדרשתי להתמודד לבד עם שני פעוטות שהשמיים נפלו עליהם ועליי.

ימי המלחמה עוברים על רבות ממשפחות המילואים בקושי רב, בפחד גדול, ובאי וודאות, אבל ההתגייסות  ברורה לנו מאליה. אנחנו, מצידנו, מילאנו ונמלא את חובתנו המוסרית והחברתית, להיכנס תחת האלונקה. אבל  מה אנחנו סוחבים על האלונקה הזאת? המדינה, מצידה, לא התגייסה בשבילנו. מדינת ישראל שסומכת על שירות המילואים, חייבת להתייצב לצידן של נשות ואנשי המילואים ולצד המשפחות. לנו ברור כי אם דורון ייקרא שוב למילואים נתגייס שוב בלי היסוס. אבל המדינה, שרואה בנו כמובנים מאליהם וכושלת בתמיכה בנו, חייבת להתגייס גם היא. הפניית משאבים ראויים, וגם, הרחבת המעגלים המשתתפים במילואים היא הכרחית. אנחנו מאמינות בחזון הציוני, בחשיבות מערך המילואים, וביכולת של החברה , אבל על המדינה וההנהגה למלא את חלקן, את החלק שלהן בחוזה. משפחות המילואים הן נכס שיש לשמור עליו מכל משמר ואין למדינה שום זכות להזניח אותו. אותנו.

אנחנו מכבות משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

"העור שלי נקרע"

רביד מנשה – ממקימות המטה להכרה בפגיעה בנשים במלחמה: "אני, רביד מנשה, ביתם של ניבה ושמואל וולמן, נכדתה של חנה וולמן לבית זיידה ז״ל ניצולת שואה גיבורה, פעילה חברתית למען זכויות נשים ומיגור אלימות נגד נשים, ושותפה להקמת המטה של "בונות אלטרנטיבה" להכרה בפגיעה בנשים במלחמה, מכבה משואה זו בשם הפקרת הביטחון האישי של נשים בישראל בשגרה ובחירום על ידי הממשלה. השבעה באוקטובר היה יום רווי אלימות ואלימות מינית שלא ידענו כמותו. התיעודים הקשים, לצד העדויות שהחלו להגיע, לא הותירו מקום לספק – הרי גופן של נשים הוא כלי מלחמה משחר ההיסטוריה. הבנו שיש דחיפות גדולה לצאת בהסברה. אך מהר מאוד ראינו איך ממשלת ישראל מנכסת ביד אחת את הפגיעה המכוונת בנשים כבסיס ללגיטימיות להילחם ואילו ביד השנייה, משתיקה, מנרמלת ומחבלת בעסקאות להשבת חטופים וחטופות תוך התעלמות ממשית ממה שעובר עליהן בשבי. איך תצליח אותה הממשלה, שבמשך שנים מונעת משאבים, מצמצמת תקציבים וחוסמת יוזמות העוסקות בהגנה על נשים, להגן עליהן עכשיו, כשהן מוחזקות בידי מרצחים?!

גופן של נשים אינו נכס לאומי!

הכאב, הפחד והבושה מקשה עלינו, כחברה, לראות נכוחה את מה שאנחנו יודעות כבר בוודאות שמתרחש. לא עוד הדרת נשים משולחנות בהם מתקבלות ההחלטות, לא עוד הטלת ספק בתרומתן של נשים ללחימה, ולא עוד אדישות לסבלן של הנשים בשבי.

אני מכבה משואה זו ואיתה את האטימות הנפשעת, למען תתעורר ישראל".

שתיקה זועקת לשמיים

דפנה שפט – פסיכיאטרית בשירות הציבורי: "אני, ד"ר דפנה שפט, בתם של מרים ויוסף שפט, אחייניתו של סגן מיכאל שטרן ז"ל, רופאה פסיכיאטרית בשירות הציבורי, מכבה משואה זו במחאה על הפקרת הבריאות הנפשית. השבעה באוקטובר הביא נחשול עצום של אנשים הזקוקים וראויים לתמיכה נפשית –ניצולי העוטף, הנובה, משפחות נרצחים, הרוגים וחטופים ובעצם כולנו. למרות הזנחה של שנים, מערך הבריאות תפקד היטב. צוותי בריאות נפש, לצד החברה האזרחית, התגייסו לטיפול באופן מעורר השראה, בכל רחבי הארץ. יבורכו גם מדליקי המשואות הראויים והגיבורים בטקס המקביל בהר הרצל. אבל החלמה מטראומה דורשת קודם כל שהטראומה תסתיים, וכל עוד החטופים בשבי – אין החלמה. החלמה דורשת סביבה בטוחה, וכל עוד פגזים נופלים ועשרות אלפים עקורים מבתיהם – אין החלמה. החלמה דורשת קהילה מגובשת ותומכת, וכל עוד ההנהגה מפלגת בינינו ומסיתה אפילו נגד משפחות החטופים שהיא הפקירה – אין החלמה. החלמה דורשת הקשבה וכבוד, וכל עוד האזרח עומד מול אטימות וכוחנות– אין החלמה.

התנהלות השלטון פוצעת לנו את הנפש. דיכאון, אבל, חרדה – כך נראים חיינו כעת. אבל אני כאן היום, כי אני מסרבת להתייאש ומתעקשת להילחם על המדינה שלי. כמי שמטפלת שנים בניצולי שואה, אני יודעת – לא מאמינה, יודעת – שגם אחרי האסונות הגדולים ביותר, יש חיים, יש תקווה ויש תקומה. אני מכבה משואה במחאה על הפקרת הבריאות הנפשית, אבל מה שכבה – ידלק שוב. אני מכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

נשארתי בחיים

יעל אלון – אם ובת שכולות: "אני, יעל אלון, בתם של יצחק בר שדה (קלרספלד) זכרונו לברכה ומינה תיבדל לחיים ארוכים ואמם של דור זכרונו לברכה, רני ונעם שיבדלו לחיים ארוכים, מכבה את משואת זילות החיים. הייתי ילדה בת שבע כשאבי יצחק נפל במלחמת יום כיפור. חמישים שנים חייתי בצילו של המחדל ההוא, המחדל שאמור היה לנתב את יכולותיה של מדינה כמו שלנו לדרך טובה יותר ולבנות אותנו כחברה, ערבים זה לזה, וסומכים האחד על השני ועל ההנהגה הצבאית והמדינית. חשבנו שהלקח הופק ונלמד.

בשבעה באוקטובר הבנתי שלא למדנו כלום. בתשעה באוקטובר נפל בני יקירי דור, בקרב בכפר עזה.

אני עומדת לפניכם היום, עדות לעובדה המצערת שכשלנו פעם נוספת. מותו של דור ומותם של רבים ורבות כל כך, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, מבהיר באופן הקשה ביותר כי חיינו וחיי ילדינו אינם מקודשים כפי שאמורים להיות.

הבן שלי נפל בקרב שנכפה עלינו כתוצאה מהמחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה. עכשיו ברור – המדינה לא יכולה להמשיך באותה הדרך.

לא ניתן להנהגה להמשיך ולהתנהל כאילו חיינו וחיי ילדינו אינם מקודשים. לא ניתן יד לזילות המתמשכת הזו בחיי אדם. אני מכבה הערב את האש ששורפת את ערכי המדינה הבסיסיים ביותר, ומכלה איתה את המחוייבות של ההנהגה לאזרחים, מחוייבות  לקדש את חייהם, לא את מותם, ולשמור עליהם מכל משמר. תכבה משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

"ויתאבלו העם מאוד"

מרב סבירסקי – אחותו של איתי סבירסקי, אשר נרצח בשבי החמאס, וכרמית פלטי קציר – אחותו של אלעד קציר אשר נרצח בשבי החמאס: "שמי מרב סבירסקי, בתם של אורית ורפי סבירסקי אשר נרצחו בבארי בשבעה באוקטובר. אחותו של איתי שנחטף מביתה של אמי ונרצח אחרי 99 ימים של סיוט.

שמי כרמית פלטי קציר, בתם של רמי קציר שנרצח בניר עוז בשבעה באוקטובר ושל חנה קציר שנחטפה ושוחררה. אחותו של אלעד קציר שנחטף ונרצח. גופתו הוחזרה לישראל.

זה לא כבוד גדול להיות פה. לא עשינו דבר כדי לזכות בכל התארים החדשים שקיבלנו השנה. לא בחרנו בהם, המציאות כפתה אותם עלינו. אנחנו משפחות הנרצחים, אנחנו משפחות החטופים, אנחנו משפחות החטופים שנרצחו בשבי. בני משפחותינו הופקרו בשבעה באוקטובר למותם בממ"ד. הם עברו שעות של אימה בהן לא הגיעו להציל אותם, כאשר אנחנו על הקו מרחוק, בחוסר אונים מוחלט, עדות לזוועות אשר מחריבות ועוד יחריבו את עולמנו. בני משפחותינו נחטפו באכזריות ובאלימות לעזה. הם עברו שם סיוט, טרור, אימה, פחד מוות, סבלו מרעב ומכאב. ימים ארוכים שבסופם גם הופקרו להירצח. מהרגע הראשון הבנו שעבורנו לא יהיה ניצחון. הפסדנו כל כך הרבה. אבל אולי תתאפשר תקווה עם החזרתם של יקירינו.

ואכן, אור של תקווה הגיע עם שחרורה של אמי (חנה קציר, אימה של כרמית פלטי קציר. נ"ב), אבל האור הזה כבה מהר, ברגע הבחירה בחזרה ללחימה, על פני המשך עסקת שחרור החטופות.

המשכנו במאבק, נלחמנו, זעקנו בכל מקום, הזהרנו מהשלכות הלחץ הצבאי והתרענו מהגרוע מכל. אבל קולנו לא נשמע בקרב מקבלי ההחלטות, והגרוע מכל אכן קרה.

איתי ואלעד נרצחו בשבי החמאס ובכך חייהם הופקרו בפעם השניה על ידי ממשלת ישראל. ממשלה, והעומד בראשה, אשר שוב ושוב מתעדפים לחימה ומיטוט על פני הצלת חיים, על פני חייהם של אלעד ואיתי.

זה כל כך כואב כשהחלטות פוליטיות פוגעות ישירות בחיי משפחותינו. זה כל כך כואב להיות שבויות על ידי הממשלה שלנו שבעצמה שבויה על ידי קיצוניים. זה כל כך כואב שבשם האחדות אומרים לנו למעשה לשתוק. ובשם האחדות אנחנו אמורות לרכך את המאבק על יקירינו. הופקרנו, הופקרה המדינה והופקרו כל הערכים עליהם גדלנו. ובתוך כל זה, אנחנו אמהות לילדים צעירים, מנסות לגדל אותם להיות בני אדם טובים. ובכדי לעשות זאת אנחנו נדרשות לייצר תקווה, ולהאחז בה חזק כדי שנוכל להמשיך ולהאבק למען עתיד טוב יותר. העתיד הזה יתאפשר רק כאשר ישובו מאה שלושים ושניים חטופים וחטופות. החיים – לשיקום, והמתים – לקבורה ראויה. רק אז יתחיל השיקום של משפחותינו ושל כל מה שנהרס. אנחנו, כרמית פלטי קציר ומרב סבירסקי, מכבות בלב שבור את משואת הפקרת החטופים. אנו קוראות לסיים בכך את פרק ההפקרה ולהתחיל בפרק התיקון, שיתחיל עם החזרתם של כל מאה שלושים ושניים החטופות והחטופים.

אנחנו מכבות משואה זו למען תתעורר מדינת ישראל".

לעולם לא נדע למה ירו באיתי

עינב צנגאוקר – אימו של מתן צנגאוקר החטוף בעזה, מדליקה את "משואת התקווה": "אני עינב צנגאוקר, אמא של מתן החטוף בעזה כבר 220 יום ולילה ויום, אמא של נטלי ושני. הערב אני מדברת בשם העם שלנו. אני מתעקשת שכולנו נתעורר!

מתן יקר שלי, אם אתה שומע, אני לא מפסיקה להילחם למען חזרתך. איתי המשפחה האוהבת שלך וציבור גדול. אתמול חלמתי עליך והתעוררתי לסיוט שאני חיה בו כבר שבעה חודשים. איזה סיוט אתה עובר? אתה ועוד 131 אזרחים, חלקם ללא אמהות שילחמו עליהם.

יש לנו עם אבל המדינה שלנו חטופה. יש לנו אנשים מדהימים אבל אין לנו שלטון שמוביל אותנו. אנחנו נהיה עמוד האש שיוביל את המחנה. אנחנו נהיה התיקון! אנחנו שמבינים שמה שהכי חשוב הוא חיים! חיי אדם! החיים של כולנו!

ערבות הדדית היא אותה התעקשות משותפת לקיים את מצוות פדיון השבויים והשבויות ולהחזיר אותך הביתה מתן.  אותך ואת מאה שלושים ואחד החטופים והחטופות.

אני מדליקה משואה זו של ערבות הדדית ותקווה למען הצלת החטופים היא הצלת המדינה. עכשיו!"

צילום תמונת הכותרת: אינס אוסרוף אבו-סייף